כל הפוסטים בהרב אוריאל בלמס

פרשת השבוע נפתחת בתיאור המפורט והדרמטי של חטא קרח ועדתו שעונשם היה, בבליעתם על ידי האדמה. אבל דומה שהסיפור האמיתי

פרשת שלח לך פותחת בשליחת המרגלים “לתור את הארץ”. הפועל לתור חוזר לא מעט בפרשה, ומתקבל הרושם שעיקר הבעיה שלהם

פרשת "נשא" עוסקת בנושאים חשובים ורלוונטיים הנוגעים לחיי כל אחד ואחת מאתנו. בהתבוננות על נושאי הפרשה אנו מוצאים שלושה עניינים

שתי פרשות אלו משלימות אחת את השנייה. פרשת "אחרי מות" עוסקת רבות בהלכות הקשורות לקדושת הכהנים והמקדש, כלומר, "צמצום" הקדושה

שורש מחלת הצרעת אינו פיזי אלא רוחני, אמנם היא יוצאת לפועל ומתבטאת בהופעה פיזית אך כדי להתרפא ממנה לא הולכים

מיהו ה"אני"? ומהי הנפש? הפסיכולוגיה המערבית, שבראשה עמד זיגמונד פרויד, טענה שהאדם הוא אוסף של יצרים תובעניים, ולכן הוא שואף

התורה חותמת לנו את הספר, את תקופת החורף ואת השנה היהודית בהנחיה ברורה ומעצימה. "תתקהלו, תתחברו, כאיש אחד בלב אחד

לכל חטא יש תיקון, כל עוד אין חזרה על הקלקול. גם אם שברת, תוכל לתקן. בכל יהודי יש כוח לצאת מעבדות

העבדות האמיתית הפנימית, להרגיש ולחיות שיש אדון אחד לכולנו, וכולנו עבדיו. זו פניה גם לאדם המתרברב השוכח מי אלוקיו ומגיע לגניבה, וזו

חיי האדם השגרתיים מהווים את רוב חייו בדרך כלל, ולכן מסתבר שאין די באותו גילוי פנימי וחד פעמי של מעמקי

כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו

מובא שרבי פרידא למד עם תלמיד חלוש-שכל ארבע מאות פעם כל ענין וענין. פעם קראו לר' פרידא לבוא לסדר איזה

אחד המחזות המופלאים והמרהיבים ביותר בבריאה היא הבריאה עצמה,  ה'חזון איש' בספרו "אמונה וביטחון" מגדיר זאת בצורה נפלאה: "אם האדם

יוסף היה בחושך מספר שנים כאשר נזרק לבור, לאחר מכן נמכר לישמעאלים, ומשם העלילה של אשת פוטיפר, והוא נזרק לכלא.

קשה לתאר את גודל הניסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. אלו תעצומות נפש הוא מגלה בעצמו. כך גם על

חשוב גם להבין שהגדרת הזהות היא תהליך המתמשך לאורך החיים ואתגר זהות שהיה משמעותי בשלב כלשהו עשוי בשלב הבא להפוך

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו, ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על

חיים אפשר אולי לסדר ביטוח, לחיות אין ביטוח. אדם מחייה את עצמו היום ומחר כאילו מאומה. אבד הטעם, בטל החשק,

כמה נעים לנו כשמבינים אותנו, כשנחסך מאתנו הצורך להצטדק ולהסביר מה באמת קרה באירוע מסוים בו נראה כאילו נכשלנו או