ויקרא – קריאת כיוון ועדכון גירסה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א)

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

את חומש ויקרא פותחת פרשת ויקרא בקריאה ולאחריה תחזור ותופיע המילה דיבור: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".

מה בין קריאה לדיבור

ההבדל בין קריאה לבין דיבור אינו רק השוני ברובד הטכני החיצוני, ההבדל ביניהם עמוק ומהותי יותר. קריאה אל עבר אדם יכולה להתבצע ממרחק ובמילה אחת קצרה דרכה הקורא מעביר מסר אל השומע מבלי להכביר במילים.

הדיבור לעומת זאת, מצריך קרבה פיזית וקשר בין אנשים, ובאמצעותו הם משתמשים להעברת מסרים, תוכן ומידע. דרך הדיבור מתחברים ומתמזגים אנשים ועולמות ערכים ותרבויות. עיקר השיח האנושי מתבסס על הדיבור, והוא שמייחד אותו מבעלי חיים.

הבדל זה שופך אור חדש על הפסוק. הפרשה מתחילה מקריאת כיוון אל משה רבינו, שלאחריה יתחיל הדיבור לפרטי פרטים, והמעניין הוא שגם הקריאה וגם הדיבור עולים 'מֵאֹהֶל מוֹעֵד'.

אוהל מועד מתמצת את גילוי האלוקות בעולם, שהשראת השכינה היתה קיימת בו. אוהל מועד הוא עדות כי יש אלוקות הקיימת ומופיעה בעולמנו. ההסתכלות מתוך אוהל מועד אל העולם היא הסתכלות של משקפי קודש המסירים את לבוש החול המתעתע בנו.

מכאן, "וַיִּקְרָא" אינו אלא קריאת כיוון פשוטה אך עמוקה אל משה לשים לב שבמציאות בה אנו חיים קיימת תשתית רוחנית שעלינו רק להסיר את המעטה החיצוני שלה. זוהי קריאה המבקשת את תשומת ליבנו ואת מיקוד מבטנו שנדע, נבין ונחייה את העיקרון האמוני הזה על ידי שנמקד את מבטנו בתמצית הטוהר הרוחני, ונחפש את כוח הרצון הזך ומזוקק שיש בתוכנו, רק אז יהיה ניתן לרדת ולהתעמק בפרטים המאפשרים לנו לחשוף את תמצית הטוהר האלוקי בעולם, הקיים בכל אדם ואדם. זהו הדיבור "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו" שימשיך לאורך כל ספר

ויקרא לחשוף את עוגני הקודש של כל ישראל, הנמצאים במעגל החיים של כל אדם ואדם מעם ישראל.

אני עצמי ועצמיותי

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה". חומש ויקרא נפתח ועמו הכניסה להיכלו של מלך, כניסה לארמונו של יושב תהילות, ויחד עם זאת – כניסה לנבכי הנפש של האדם החוטא. חומש ויקרא, מעבר לעיסוקו בנושא הקורבנות והמזבח, הוא עוסק בעיקר בסיפורה של הנפש האנושית, החוטאת, המועדת, הנופלת ובעיקר זו שמבקשת להתעלות מעל מוגבלויות החיים.

הנפש, היצר והאדם

מיהו ה"אני"? ומהי הנפש? הפסיכולוגיה המערבית, שבראשה עמד זיגמונד פרויד, טענה שהאדם הוא אוסף של יצרים תובעניים, ולכן הוא שואף מעצם טבעו לעונג מלא, אלא שאם כל אחד היה ממלא את דחפיו הרי שהחברה לא הייתה יכולה להתקיים. לכן היא מציעה לאדם להתאפק ולהיות ב"חוסר נחת", ואף לדחות את סיפוקיו לתועלת הכלל. היצר כאן מתברר בשורשו כדבר שלילי המזיק לחברה, ולדאבונו נאלץ האדם לדחוק אותו ולהעלימו.

בהתאם לכך, פילוסופים ופיזיולוגיים רבים ניסו להסביר מהו ה"אני" – ונתקלו בקושי. הפילוסופיה החדשה משתדלת לבטל את התחום הרוחני שמעבר לחומר על ידי טענה שבסופו של דבר הכל פועל בצורה מכאנית ("מטריאליזם"). לשיטתה, מה שהאדם המאמין מכנה כ"נפש" זה סך הכל פעולת הפרשה של המוח, ו"רגש" זו פעולה אינסטינקטיבית שעוברת בזרם חשמלי. גישה זו מדגימה היטב את המבוכה שמצוי בה האדם: יש בו איכויות כה רבות שקשה להסבירן, ובשל כך מנסים להכחיש את עצם קיומם.

הנפש – עומק בלתי נדלה

הנחת יסוד ראשונה באשר לנפש תאמר שככל שנחקור ונפשפש אחריה היא תישאר בגדר נעלם, לעולם לא נדע את עושרה ועומקה, שכן גם כאשר מדובר בנשמתנו אנו משיגים רק טיפה מאוקיינוס רחב. פעמים רבות ניתן למצוא את עצמנו מופתעים ותמהים – "לא ידעתי שאני מסוגל לכך", "לא הכרתי בי את הכח הזה". גם אנשים אחרים עשויים להתפעל מאיתנו באותה מידה, זאת כאשר יפגשו בנו צדדים שלא הכירו. הפיתרון לאותה "על-הכרה" מצוי בתורתנו באופן עמוק. המקורות היהודיים בוחרים להכיר בכך שיש בנו יסוד שאינו חומר, ושהגוף אינו אלא כלי – חיוני אמנם, אך רק כלי לביטויו. אין זה אלא מפני שיש בנו "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב).

חומש ויקרא – תיקון הנפש

בפרשתנו מצמידה התורה את הנפש החוטאת למושג "שגגה": "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה", קרי – הנפש מצד עצמה לעולם לא חוטאת, האדם מצד מקורו – טהור ונקי. החטא הוא תוצר של שגגה, חוסר ידיעה, הכוונה וחינוך לא מדויקים לאדם. מעבר למבט החיובי על נפש האדם, יש בכך קריאת כיוון משמעותית לפיה – מטרת התרבות, הפסיכולוגיה ותורות המוסר למיניהן חייבת להיות העלאה ועידון של תשוקות האדם. לא מחיקה של יצריו הטבעיים האלוקיים, אלא תיעולם למצוות ומעשים טובים.

חומש ויקרא מבקש לעמוד על יסוד אחד – שמירת טהרתה של הנפש, הן בעמידתה מול בוראה, והן בעמידתה מול החברה הכללית. הקורבנות אמנם מבטאים פעולה חיצונית שהגדרתה היא כ"צורך גבוה", אך למעשה היא פועלת על הנפש עצמה ומעלה אותה לגבהים חדשים. הקורבנות באים לקרב את האדם לעצמיותו הטהורה, להזכיר לו את אותו מקור טהור החי בקרבו, ולהעלות על שפתיו מילים בודדות – "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה".

בעוד שבוע נחגוג את חג הפסח. בליל החג נשב סביב שולחן הסדר ונפתח בקריאת ההגדה "השתא הכא לשנה הבאה בני חורין". גם כאן יש מקום למילה 'ויקרא' המהדהדת והמטלטלת. האם שוב נחזור על אותם מילים בני חורין בו בזמן שאין לנו כוונה אמיתית ורצון בוער לצאת לחירות, האם יש בנו כנות פנימית להגיע אל הפנימיות שלנו ולזקק אותה היטב, לגלות את האמונה הצרופה ולחיות אותה בטהרתה, להיות עבדי ה' ולא עבדי הזמן, האם נהיה מוכנים להקריב קרבן מעל סוג שהוא, עולה חטאת, אשם, נדבה ושלמים עבור חירות נפשנו וגאולתנו, או שמא נשאר באזור הנכות ונמשיך למלמל מילים חסרות משמעות על 'בני חורין'.

ויקרא היא קריאת כיוון לעדכון גירסה אצל כל אחד ואחד מאיתנו. דווקא עכשיו כאשר הבריאה מתחדשת וחג החירות בפתח, זה הזמן לקבל החלטות, להשליך מעכבי צמיחה מעלינו ולגלות את האור הענק החבוי בנבכי נשמתנו.

רק ככה נוכל כבר השנה להיות בני חורין של ממש מבלי נמתין עד לשנה הבאה.

שבת שלום ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף