ויגבה ליבו – יש במה להתגאות
זווית חברתית על פרשנות ופרישה
הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי
פרשות השבוע תזריע מצורע עוסקות בסוגיית המצורע וטהרתו. מעניין למצוא כי פרשות אלו נקראות בחודש אייר שחל השבוע וידועים לכל ראשי תיבותיו של חודש אייר אִיָיר 'אני יי' רוֹפאֶךָ', הקשר בין סוגיית המצורע למהות חודש אייר וימי ספירת העומר אינו אקראי.
שורש מחלת הצרעת אינו פיזי אלא רוחני, אמנם היא יוצאת לפועל ומתבטאת בהופעה פיזית אך כדי להתרפא ממנה לא הולכים לרופא אלא הכהן, דמותו הרוחנית היא זו שעוזרת למצורע להירפא ולהשתקם. תהליך השיקום בא להחזיר למצורע את הקודים הרוחניים והחברתיים שאיבד כתוצאה ממעשיו, לאחר השיקום הוא יוכל לחזור לחיים אישיים וחברתיים תקינים.
בספר 'כלי יקר'. מבואר כי הצעד הראשון בתיקון החטא הוא לרדת לשורש הנגע; להבין מהיכן צמח. הוא מונה שלוש תכונות המצמיחות נגעים:
"והם לשון הרע וגסות רוח וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל." תהילים קא' .מלשני בסתר רעהו, הכוונה כמובן למספר לשון הרע, ואפילו אם דִּבֶּר בסתר. ואותו אצמית, דרשו רבותינו ז"ל על מצורע מוחלט שזהו עונשם של מספרי לשון הרע. אם נשים לב נראה כי שלושת פגמים אלו מקבילים לדברי התנא במסכת אבות פרק ד', "רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".
לשון הרע, גסות רוח וחמדת הממון, מקורן הרע נובע כאשר האדם נגוע בקנאה ובצרות עין, בתאווה ורדיפה אין סופית לחומר ולמה שאינו שלו, ולכבוד עצמי שאינו יודע שובע, אני ואפסי עוד. כאשר אדם משתמש במה שיש לו, במתנות האל שקיבל ובכישוריו לרעה, להמעיט את הזולת ולהשיג את גבולו, הרי שהוא פוגם במהות הטוב שקיבל מהבורא ומשתמש בכוחותיו כנגדו.
בפרשת תזריע מפרטת התורה את סוגי הצרעת שיכולים להופיע באדם, בבגד או בביתו.
הסיבה העקרית לצרעת על פי חז"ל, היא הגאווה ומה שמסתעף ממנה: עזות פנים ולשון הרע. התורה מוציאה את המצורע אל מחוץ למחנה, כשבמשך ימי טומאתו, המצורע פורע את בגדיו ומגדל את שערו וזקנו, ונוהג כמנודה מהחברה, כדי שיתבונן על עצמו כפי שהוא, ולא כפי התדמית החיצונית שבנה לעצמו.
השלב הראשון של הטהרה הוא פיזי, בשעה שהמצורע רואה כי נרפא נגע הצרעת מגופו, הוא מזמין אליו את הכהן, איש הקודש וסמל השלום והחיבור בעם כדי שייתן אישור לשלב הראשון של ההיטהרות. הכהן יוצא אל המצורע אל מחוץ למחנה, כאשר השלב הראשון של הטהרה מקיימים עדיין מחוץ למחנה, במקומו של המצורע. לצורך ההיטהרות לוקח הכהן עץ ארז, העץ החסון והגבוה יחד עם אזוב, השיח הנמוך והשפל ומערב אותם יחד עם התולעת, בעל החיים הבסיסי ביותר בטבע. לשלושת האלמנטים האלו מוסיפים גם שתי ציפורים, אלו המפטפטות תמיד. את אחת הציפורים שוחטים, כדי לבטא את הצורך בכפרה על הדיבור הרע אותו הוציא המצורע. את כל המרכיבים האלו מערבים עם מים, יסוד הטבע והחיים, בתוך כלי חרש, הכלי הבסיסי והפשוט ביותר, שנוצר מעפר ומים. ומן התערובת מזים על המצורע. הזאה זו באה להחזיר את המצורע לחיים האמיתיים בהם הוא צריך לזכור כי גם החסון והגבוה, וגם הנמוך והשפל שייכים לאותה הקהילה, לאותה האגודה, מאותו המקור.
השלב הראשון אותו צריך לעבור המצורע בטהרתו הרוחנית הוא ביטול הגאווה וסעיפיה. את הציפור השנייה לא שוחטים ומשלחים על פני השדה להראות כי השלב הראשון של הבידוד הסתיים וכמו הציפור גם הוא עתיד להשתחרר ולחזור למקומו הטבעי.
השלב השני של טהרתו הרוחנית של המצורע מתרחש כבר בפתח אוהל מועד. גם כאן המצורע עומד מחוץ למשכן והכהן יוצא אליו, כדי להרים ולקרב אותו אל הקודש. את הקרבנות שוחט הכהן בתוך המשכן (או המקדש) במקום הקודש. ואז הוא יוצא עם דם האשם אל המצורע, ומזה עליו בשלושה אברים.
בתנוך האוזן, כדי לטהר את השמיעה של המצורע, על יד ימין, כדי לטהר את מעשיו של האדם, ביד בה הוא פועל, ועל רגל ימין, הבסיס עליו נשען האדם. לאחר ההזאה מדם האשם שבא לכפר על חטאיו של המצורע, מגיע השלב הסופי של הכפרה, בו מעלה הכהן את המצורע, ומזה עליו מן השמן. השמן, הנוזל שאינו מתרכב עם חומר אחר, נמשל לחכמה, לתורה. הזאת השמן על המצורע באה לבטא את שיפור מידותיו, וזהו החלק החשוב והסופי בטהרת המצורע, שלאחריו הוא יוכל להיכנס ולהתחבר אל הקודש.
התהליך אותו עובר המצורע בחזרתו לחברה, הוא תהליך חינוכי בו הוא לומד להכיר את מקומו בתוך החברה. התהליך המדורג בא להשיב את המצורע בצורה נכונה, כשהוא לומד כיצד הוא צריך להתנהג מחדש בתוך חיי חברה. הוא עובר תהליך התבוננות על הפרשנות הקלוקלת שלו בייחס לייעודו ושליחותו בעולם העשייה, ולשימוש הראוי בכישורים ובמתנות שקיבל לשם כך. הוא עובר מסע ריפוי על פרישתו מהציבור המתנשאת שאינה במקומה.
תיקון מידותיו ולידתו מחדש יחד עם הטהרה והכפרה יכולות להחזיר אותו מחדש לחברה, ולאחר מכן למפגש עם הקודש. זהו עצם מהותם של ימי ספירת העומר. בדק בית אישי וחברתי בכל הקשור להנהגות האדם וענייניו עם הבריות. לכן תקנו חז"ל לקרוא בתקופה זו את מסכת אבות שכולה הנהגות טובות והליכות עולם בייחסי האדם לזולת. ההכנה לרגע המיוחל של קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד והמעבר משבטיות נוודית לעם סגולה, חייבת לעבור תהליכיות של ספירה והתבוננות, הן של הפרט והן של הכלל.
לכל אדם יש במה להתגאות, גאווה מותרת היא זו שמעלה ומרוממת את האדם לגבהים של אהבת הבורא, אהבת האדם ואהבת הנתינה. "ויגבה ליבו בדרכי ה'". ראוי לו לאדם להתגאות במעשי חבריו הטובים, בהשתייכותו לחברת אנשים מתוקנים. לרומם את נדכאי הרוח ושפלי הנפש במילה טובה והטיית כתף. טוב לו לאדם להתגאות בכל יום בהיותו בן של מלך, בזכות להיות יהודי ובכוח הבחירה המתחדש בכל יום לבחור בחיים ובטוב. זו גאווה מותרת, גאווה שמקורה בצניעות וענווה בפשטות ובחמלה.
שבת שלום ומבורך
הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף