נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת וירא

לא להביט שוב לאחור, לבחור בטוב

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

בעקבות התנהגותם הרעה של אנשי סדום מחליט הבורא להפוך את הערים סדום ועמורה. אך טרם הפיכת הערים  שולח ה' מלאכים שיצילו את אחיינו של אברהם – לוט ובני ביתו.

כשהמלאך הציל את לוט, הוא נתן לו הוראה ברורה:

"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (יז'). נאסר על לוט להביט לאחוריו. אשתו – עירית, לא הצליחה להתאפק והיא כן הביטה לאחור. כתוצאה מכך היא מתה והפכה להיות נציב מלח – "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (כו').

חשוב להבין, מדוע המלאכים הורו ללוט לא להביט לאחוריו, מה הבעיה בהבטה הזו.

ננסה להבין מעט את משמעותה של ההבטה.

בכל אדם קיים יצר סקרנות. יצר הסקרנות הוא לא תמיד חיובי, ופעמים הוא עלול להיות אפילו קטלני וכפי שניתן לראות בפרשתנו.

לכוח הראייה יש רובד עמוק יותר, וניתן למצוא לכך סימוכין בפרשתנו.

בפרשתנו מסופר על הגר – שפחת אברהם, שלימים נישאה לו. הגר גורשה מבית אברהם, והנה היא תועה במדבר יחד עם בנה – ישמעאל. המים אזלו מן החמת ובהיותה מיואשת וחסרת ישע היא מפקירה את הנער. היא יושבת בריחוק, תחת שיח, כדי שלא תראה במות הילד. והנה מופיע מלאך אלוקים מן השמים ואומר לה: אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם. והנה הוא מורה לה: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ" (כא', יח'), ורק לאחר שהיא החליטה לא להתייאש ולהחזיק שוב את ידו, אלוקים פקח את עיניה והיא ראתה באר מים חיים –

"וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם (יט').

מעניין לשאול, האם אף פעם לא הייתה שם באר מים, ואלוקים עשה נס וברא שם באר, או שהבאר תמיד הייתה שם והגר לא שמה לב לכך?

הספורנו כותב כך: "נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם, כי לא הייתה סומא קודם לכן". כלומר, הבאר הייתה שם מאז ומעולם, אולם אלוקים נתן בה דעת לחפש שוב וכך היא מצאה את באר המים.

המדרש על פסוק זה (מדרש רבה פרשה נג) מביא את המשפט הכל כך מפורסם:

"אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם".

אגב, משפט זה ידוע כסגולה בדוקה למציאת אבדה.

נתרגם את המסר הזה לחיי המעשה. ישנם מצבים בחיים שבהם אנחנו "לא רואים". מעין עיוורון פנימי שאינו רואה בני אדם, חפצים, וסיטואציות מסביב. העדר שימת לב לפרטים הנמצאים ממש "מתחת לאף" שלנו.

המשנה במסכת אבות כותבת כך:

"צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (אבות ב', ט').

מה הפירוש "הרואה את הנולד"? בפשטות הכוונה לחשוב תמיד צעד אחד קדימה, לצפות את העתיד ולראות את ההשלכות שיגרמו ממעשיך עוד לפני שאתה עושה אותם. אולם פירוש זה לא מסתדר עם לשון המשנה, משום שאם זאת הכוונה, מן הראוי היה לכתוב בלשון עתיד "הרואה את אשר יוולד", לא את ה"נולד", מלשון עבר. כוונת רבי שמעון שהחכם הוא מי שרואה את העכשיו.

איזהו חכם? הרואה את מה שנולד כבר. חכם הוא מי שעיניו פקוחות,

המהר"ל בפירושו למשנה זו ("דרך חיים" ב', ט') כותב:

"כי השכל הוא כמו נר מאיר יפה, ובו רואה את הנולד, הֵפֵך הכסיל אשר הולך בחושך, לא יראה מה שהוא לפניו. ולפיכך שיבח רבי שמעון 'הרואה את הנולד', שבעל מידה זאת יש לו שכל זך ודק ובשכלו הזך והפשוט הוא רואה את הנולד, כמו מי שרואה על ידי נר שהוא מאיר יפה ובו שמן זית זך, רואה על ידו למרחקים ביותר".

כאשר אדם רואה טוב את ההווה, הוא מצליח גם לזהות מגמות עתידיות ולהבין מה יתרחש בעתיד. הוא מזהה תהליכים בהתהוותם, וזה דבר כל כך חשוב. אם נחוש היטב את ההווה, נוכל לזהות אצלנו או אצל ילדנו בעיות, שכאשר הן בהתחלה יהיה לנו קל יותר לפתור אותן.

זו עוד אפשרות לייצר בנפש עמידות וחוסן נפשי מול גלים ומשברים.

מציאות החיים תובעת מהאדם לפקוח את העיניים ולהביט על המציאות נכוחה, ובמצבים רבים גם לא להביט לאחור. ישנם סוגים שונים של הבטה. ישנה הבטה "סתמית", ישנה הבטה חיובית המעוררת אמפתיה ומחשבה כיצד אני יכול לסייע במה שנחשף בפניי, ישנה הבטה של זלזול, וישנה הבטה של שמחה לאיד – כשאדם שמח במפלתו, בכישלונו ובצערו של האחר.

אשת לוט לא הייתה צדיקה יותר גדולה מאשר יתר בני עירה. היא ניצלה רק בזכות בעלה (על לוט עצמו כותבת התורה:

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית יט', כט').

הבורא זכר את אברהם ולכן הוא הציל את לוט. הוא שלח מלאכים כדי להציל אותו ואת משפחתו, הוא נתן להם הזדמנות להרהר בתשובה, לשנות את עצמם ולשפר את מעשיהם. פעולת ההבטה של אשת לוט אל העבר הקלוקל  של ערי סדום ועמורה ואנשיהם גרמה לה לאבד את אותה הגנה שקיבלה בזכות בעלה. ההסתכלות שלה הוכיחה הסתגלות לדרך שלילית ועל קושי מהותי לבחור בטוב. לאשת לוט ניתנה ההזדמנות להשתחרר מאותם דפוסי ההתנהגות ההרסניים של סדום ועמורה, דפוסים שחלחלו לכל הרבדים האישיים– החברתיים – המוסריים. היא יכלה להימלט אל חיים טובים יותר של תיקון עולם, אל עתיד של צמיחה והשפעה חיובית. לקחת בשתי ידיים את המתנה שניתנה לה, אך היא בוחרת להישאר מאחור. היא מביטה לאחור ולא ממקום של הפקת לקחים או התבוננות, אלא מתוך חיבור לעברה. זו דוגמא לעיוורון וכהות נפשית – להיות בחזקת סומא. במהלך חיינו אנו עוברים וחווים אתגרים רבים, ניסיונות ומשברים. התורה מתווה לנו דרך כיצד להתמודד מולם, לא להביט לאחור. "כי נפלתי, קמתי". נזכור כי הבטה כזו הנובעת ממקור של חיבור אל מעכבי הצמיחה שלנו, מקשרת את צעדינו אל נפתולי העבר, למחוזות ההרסניים הקיימים בתוכנו ואינה מאפשרת לצלוח

בתחילת הפרשה מסופר על אברהם אבינו שהוא גם פקח את עיניו –

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" (בראשית יח, ב),

ראיה זו של אברהם שונה בתכליתה מראייתה של אשת לוט, זו ראייה של רצון עז להיטיב לבריות ולעשות חסדים. זו ראיה מקודשת של חכם הרואה את הנולד, ראייה מצמיחה ומחזקת ומעניקה תעצומות לאברהם לחפש אורחים ולרוץ לקראתם כאשר הבחין בהם. כל זה מתוך קושי פיסי וכאבים גופניים בגיל כה מבוגר ובמזג אוויר חריג במיוחד.

זהו סוד כוחה של הבטה וראיה טובה, היא מזרימה חיות וחדוות נעורים ומעניקה תעצומות נפש לבחור טוב ולעשות  טוב.

כל שנותר לנו זה להחליט לא להיות נציב מלח חסר חיות, אלא להביט קדימה אל העתיד.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף