"חייבים לי"
במה – מגזין תוכן
הרב אבנר קוואס שליט”א
הזוג נישא בשעה טובה וכעת הגיעה השעה להיכנס לעובי הקורה להבנת ההוראה: 'יַעֲזָב אִישׁ'. מה הכוונה באמירה 'יַעֲזָב'? להיות ברוגז? לעשות נתק? אולי לברוח? בוודאי שלא. לא לזה התכוון בורא עולם בהוראותיו אל בני האדם.
לכן נאמר שלעזיבה הזאת ישנם מספר פנים:
א. יעזוב – כלכלית.
רוב הזוגות מתחתנים עם גישה של – 'ההורים חייבים לי!' גישה זו אינה נכונה משתי סיבות: סיבה ראשונה: היא מפתחת תלות כלכלית בהורים ואז 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. כלומר, מי שנותן לזוג גם קובע להם בכל מיני עניינים.
סיבה שניה: כשההורים לא ממלאים את הציפיות הכלכליות, נוצרת אכזבה ומתחילות מריבות בין בני הזוג, ובסופו של דבר ההורים
מתערבים.
הבה ונשבור מיתוס אחד: הורינו לא חייבים לנו כלום!
• • •
מי שמתחיל את חיי הנישואין שלו ב'חייבים לי' – אין לו חיים. הוא כמו עני המחזר על הפתחים, וכל ימיו הוא יהיה ממורמר. כי מי שמצפה, בסוף מתאכזב.
לעומתו, מי שמתחיל את חייו בגישה של – ההורים לא חייבים לי דבר, הוא משוחרר מבית הסוהר ששמו 'לקבל', והוא חופשי ומאושר ואפילו שמח.
מי אמר שהורינו מוכרחים לתת לנו נדוניה? היכן כתוב שהם חייבים לתת דירה, או חלק ממנה, או להשתתף בשכירות? ואם נלך עד הסוף, מהו המקור לכך שהם חייבים לשלם על החתונה?
כדאי שנעשה סדר בדברים ונדע עד היכן מגיעים חיוביהם של ההורים כלפי ילדיהם. נפסק בהלכה: 'חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש… ומשם ואילך, זנם כתקנת חכמים עד שיגדלו'. כלומר, עד גיל 6 התורה חייבה את ההורים לזון ולפרנס את ילדיהם באוכל, כסות, מדור וכד'. בגיל 6 מסתיים החיוב, וההורים מפרנסים אותם מדין צדקה.
נמחיש את העניין: אמא שנתנה לילד שלה בן ה 7- פרוסה מרוחה בשוקולד, קיימה בזה מצוות צדקה כמו לעני בשוק. אבא שקנה לבן שלו בן ה 15- נעליים, נתן צדקה לבנו כדי להלבישו.
קוראים יקרים, יש לכם ניחוש או הערכה, כמה כסף מוציאים ההורים על ילד אחד מגיל 0 ועד גיל 20 לצרכי מזון בלבד?
נא לרשום לפניכם: כ 300,000- שקלים לכל הפחות!!!
וזה רק עבור האוכל. מה עם הלבשה, מגורים, גז, מים, חשמל, שכר לימוד, ציוד לבית הספר, חוגים, טיולים, בזבוזים…?
כמה הכרת הטוב צריכה להיות לנו כלפי הורינו? כמה הערכה עמוקה אנו צריכים להרגיש כלפיהם?
לא די בכך שאנו לא כל כך מעריכים אותם, אלא גם מבקשים ואף דורשים מהם, לשלם עבור החתונה ולתת נדוניה, לשלם שכירות וגם לקנות לנו דירה. וכן אמרה לי אמא אחת: הבת שלי אמרה לי – אני יודעת שיש לך, ואת חייבת לתת לי!… ממש מזעזע!
• • •
לכן קוראים יקרים, עלינו לקום ולגשת אל הורינו ולנשק את ידיהם על כל הטוב אשר גמלו אותנו עד שהכניסו אותנו לחופה.
בעל יקר, גש לחמיך ותאמר לו: אני מעריץ אותך על היהלום שגידלת, ונתת לי לאשה.
גברת יקרה, גשי לחמותך ותאמרי לה: אני אסירת תודה לך על שגידלת את בנך והסכמת שאתחתן איתו.
בני זוג שנכנסים לחיים עם גישה כזו, אין מאושרים יותר מהם. הם כבר לא ידרשו מההורים דבר, אלא כל ימי חייהם הם יעריכו ויעריצו אותם.
הורינו לא חייבים לנו כלום!
