לב שומע – אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ, אָבִינוּ…

כותל מערבי צילום: משה אסולין
כותל מערבי צילום: משה אסולין
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ, אָבִינוּ…

במה – מגזין תוכן
הרב אליאב מילר שליט"א
יו"ר ארגון "לב שומע"

הרבנית מרת רייזל ז"ל, אשת הרה"ג רבי יהודה יצחק ברמן זצ"ל ואמו של ראש ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי מרדכי שלמה ברמן זצוק"ל, הייתה ביתו של הגאון רבי מרדכי שלמה הלוי מובשוביץ זצוק"ל (סבא של ראש הישיבה הגאון רבי אליהו מישקובסקי זצוק"ל ושל האחים מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ומרן הגאון רבי יעקב זצוק"ל ועוד רבים).
"בילדותי", היא מספרת, "בהיותי בת שלוש שנים אמרתי 'דבר שקר', אבי זצ"ל, לקחני לחדר והמחיש לי ממש איך בשמים לוקחים גחלים רותחים ושמים בפה למי שמשקר, אני ממש נבהלתי והתחלתי לִבְכּוֹת, אבא התיישב והתחיל גם הוא לִבְכּוֹת יחד איתי ואמר לי תוך כדי בכי 'את תִּבְכִּי ואני יִבְכֶּה גם יחד אתך ולא יעזור לנו כלום, כי שם בעולם האמת זה העונש שנותנים למי שמשקר', אמר והמשיך בבִּכְיוֹ. זה היה השקר האחרון שהוצאתי מפי…".
את הסיפור סיפרה לנכדה, כיום ראש ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי חיים פרץ ברמן שליט"א, שאומר: "כיום, קשה להבין סיפור כזה. האם היום אבא יכול לבכות יחד עם בנו או ביתו על מעשה עבירה?" המסר של האב לביתו, היה "אני ואת באותו צד – אני ואת מפחדים שיכאב לך", זאת בנוסף ליראת השמים המוחשית שראתה אצל אביה.

***

ילד נולד ביסודו טוב, הילדים שלנו רוצים לקיים מצוות לשמח אותנו, הם רוצים ללמוד טוב להצליח ולעשות לנו נחת. לפעמים אנחנו חסרי סבלנות וזמן, כך שאנחנו מקלקלים. מבלי משים, אנחנו משפיעים לרעה, הכיצד?
יסוד החינוך מונח בקשר האיכותי שיש בין ההורים לילדיהם, ילד צריך להרגיש ולדעת לפני הכול שההורים שלו אוהבים אותו, ואל לנו לחשוב שזה דבר מובן מאליו, כי רבים מהילדים אינם יודעים זאת וגרוע מכך אינם מרגישים זאת.
אצל ההורים זה רגש טבעי ומרוב עומס וריצת החיים הם עוסקים הרבה בכיבוי שרפות ותיקון הבעיות. התוצאה היא: אחוזים גבוהים של אכזבה וביקורת ולפעמים מוצאים גם זמן לחנך… הלזה יקרא חינוך?
אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַעֲבוּר אֲבותֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בָךְ וַתְּלַמְּדֵינו אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן …לִלְמוד וּלְלַמֵּד. וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתְךָ בְּאַהֲבָה… וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ… וקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול בְּאַהֲבָה לְהודות לָךְ וּלְיַחֶדְךָ באַהֲבָה… הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה
כמה פעמים חוזרים ומדגישים בברכת התורה 'אהבה'. מבקשים שוב ושוב מאבינו אב הרחמן, שבזכות אבותינו, אבינו מלכנו ייתן אהבתה בליבנו. החינוך היהודי, לימוד התורה ואהבתה כרוכים זה בזה והדרך הטבעית לקבלה עוברת דרך האב במסורת הדורות, קשרי האהבה הטבעיים שיש בין אב לבנו, שהרי האב והאם מוכנים למסור נפשם על חיי בנם, אם כן זהו הקשר החזק ביותר שיש בטבע העולם, אהבה שאינה תלויה בדבר. בקשר שכזה התורה והחינוך עוברים הכי טוב. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם וגו' וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם וגו'.
אמנם, אהבה זו היא בטבע, היא קיימת אף אצל החיות. פשוט, שאנו כבני אדם ובוודאי כיהודים נדרשים להפוך אהבה זו לאהבה עמוקה יותר, סוג של מסירות נפש רוחנית. כשהיא תהיה כזו, נוכל לחנך ולהעביר את המסורת בשלמות. זה, כבר לא מגיע בטבע, על זה צריך לעבוד, עבודת האהבה.

***

במה דברים אמורים?
כמה זמן אנחנו מקדישים לקשר בונה, לקשר של חיבור ואהבה? חינוך אֲמִתִּי יכול להגיע רק מתוך חוויה של קשר בריא, כזה שהילד חש ויודע בכל נימי נפשו ומאודו שהוריו אוהבים אותו ולא רואים בכישלונותיו חסרון בו עצמו, הם מעריכים ומחשיבים אותו, הם שותפים יחד במאמצים שלו להיות טוב עוד יותר.
מסירות נפש בחינוך, אין פרושו שאני הולך ללמוד עם הילד בזמן שקשה לי, או שומר על הילד בתפילה על חשבון איכות התפילה שלי. חינוך במסירות נפש הוא כזה, שאני דן את הילד כפי שאני דן את עצמי וכמובן לפי הרמה והדרגה שלו, אני והילד תמיד באותו צד.
הסבר הדברים במשנתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, ברוח הדברים שנאמרו לי על-ידי ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי חיים פרץ ברמן שליט"א: הרי כל אדם אוהב את עצמו ורואה את חסרונותיו שלו כדבר לא עיקרי וכדבר שניתן לתיקון ובוודאי שחסרונותיו לא 'מגדירים' מי הוא, לכן האדם לא 'מתאכזב' מעצמו, גם רמת הביקורת שלו על עצמו היא אפסית ואם היא קיימת, היא לצורך תיקון ושיפור. כך גם כלפי ילדיו, אין דבר כזה אכזבה או ביקורת על ילד, אלא רק כזו שהייתי אומר לעצמי אילו הייתי בדרגתו.
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, סבר שרק מחנך שיכול לראות כך את הדברים יכול להיות 'מחנך'.
באותה מידה, אין זה נכון לעקוב ולהעיר לילד על מעשיו כפי שאנו לא היינו רוצים שיעשו זאת לנו. כמו כן, כשאני רואה את ילדי עושה מעשה לא ראוי, אסור שזה יגדיר את הילד, לא בעייני! וממילא לא בעייני הילד. הילד 'אמר שֶׁקֶר' הוא לא 'שקרן'.
במצב שכזה אני יכול וצריך לחנך את הילד.
ראש הישיבה סיפר איך אמו (ביתו של מרן "הסטייפלער" זצוק"ל), חינכה ילד ש'אמר שֶׁקֶר'. היא הייתה מוציאה את 'אגרת הגר"א' והייתה קוראת בקול 'שלא יצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחיבה ונחת. ועל קללה ושבועה וכזב, תַּכֶּה אותם ולא תרחם עליהם…' ורק לאחר מכן, הייתה מענישה אותם.

***

עוד זאת שמעתי מראש הישיבה הגאון הגדול רבי חיים פרץ ברמן שליט"א: בהיותי כבן תשע עשיתי מעשה לא טוב. אבי הגיע אחר הצהרים הביתה והציע לנסוע איתי ליסודות, שם היה אמור למסור שיעור.
בשבילי, כילד, זו הייתה נסיעה חווייתית במיוחד, היו לוקחים אותי על טרקטור ומסתובבים איתי במושב. כשחזרנו, אחרי כל החוויה וההנאה שלי, אבא דיבר איתי על המעשה שעשיתי ונזף בי קשות. ההרגשה שהייתה לי אז ומלווה אותי עד היום, שאבא לא דיבר איתי לפני הנסיעה כי לא רצה שתיפגם ההנאה שלי, הרגשתי עד כמה אבא שלי אוהב ודואג לי, המוסר היה חודר כליות ולב.
בוודאי, שבאותה מידה, צריך גם לשמוח עם כל הצלחה של הילד, כפי שאני שמח אחרי תפילה טובה, או לימוד טוב שלי. לשמוח שמחת אמת, בלימודו, תפילתו והצלחתו בקיום מצווה. מותר שהוא ישמע מאחורי הדלת… שאימא מספרת לאבא ולהיפך על מעשה טוב שהוא עשה ועד כמה הם שמחים עם זה. זה דורש השקעה תכנון ומחשבה.
בניית קשר שכזה, דורשת מהאבא ומהאימא זמן איכות, למצוא חוויות משותפות לעשות יחד, זה יכול להיות לימוד משותף בדברים שלא יוצרים מתח וכמובן בחוויות רוחניות כמו סעודות שבת וכדו'.
זאת נדע, שיחה עם הילד על חוויותיו היא לא ביטול תורה, היא בניית קשר בריא שהוא קריטי בהעברת המסורת, באהבה.

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: