נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת שלח לך

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת פרשת קרח – שבת מברכין תש"פ

מנהיגות אמיתית נמדדת בשעת משבר – כוחה וחוסנה של הענווה והמתינות

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת, בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'." (במדבר, טז:א-ג)

מחלוקת קרח ועדתו במשה הינה עדות עולם לאחד האירועים הקשים שחווה עם ישראל בתקופת המדבר. העונש הגדול שגרמה המחלוקת לא הסתכם במותם של ארבע עשר אלף איש במגפה. הוא שימש ומשמש שיעור חיים לדור המדבר עצמו ולעם ישראל לדורותיו על דמותו הראויה של מנהיג אמיתי, מהי מעלת של מידת הענווה ותרומתה לקומת האדם ואלו נזקים עלולה לגרום מחלוקת.

מתינות אחת מתכונות היסוד של מנהיג אמיתי

משה רבנו מלמד אותנו בפרשת השבוע מה הם הכוחות הנדרשים ממנהיג בעת משבר וכאשר מתפתח מרד כלפיו. אין זה קל בכלל להיות מנהיג, לשאת בעול הציבור ולקבל תרעומת וכפיות טובה. זה דורש מהמנהיג מידת ענווה גדולה מאוד, תעצומות נפש וכוח איפוק רב. מי שזוכה לאמץ בנפשו ענווה ומתינות ובפרט בהנהגת הציבור זוכה להיות מנהיג אמת לעצמו ולכלל הציבור ומשיג השגות מרוממות נפש ונעלות.

המתבונן אחר הנהגתו של משה רבינו רואה מה היא גדולה אמיתית. משה רבינו הקריב את עצמו במסירות אין קץ ובאהבה אין סופית לעם ישראל. להבדיל ממנו, עם ישראל משיב לו שלא באותה מטבע ולאורך כל הדרך מאז העבדות במצריים הם מתלוננים עליו ומקציפים כנגדו. גולת הכותרת היא מחלוקת קרח ועדתו הבאים לערער על מנהיגותו ומנהיגות אהרן אחיו וגוררים אחריהם 250 איש מקרב העם, כאילו בקשו להם משה ואהרן שררה.

תגובת משה – שליטה וניהול עצמי בשעת ריב ומדון

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב לָכֶם  בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ'לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. לָכֵן, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה', וְאַהֲרֹן מַה הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו." (במדבר, טז:ד-יא).

משה רבינו מגיב בשלושה שלבים.

בתחילה, הוא שותק מולם ומתפלל לה' לעזרה.

אחר כך מציע את "מבחן המחתות". הוא מפנה את הטענות שלהם לה',

לבסוף, מגיב לנועדים עליו.

הצד השווה שבכל התגובות הוא העדר תגובה אישית. משה רבינו לא מתגונן בפני הטענות, הוא לא יוצא מגדרו האישי בכעס על עזות הפנים שלהם. משה מתעלם מהפן האישי והציבורי שבטענות ומתמקד בבירור הנושא מול הבורא באופן ענייני במתינות ואורך רוח.

קרח ואנשיו טענו כלפי משה ואהרן: 'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' (במדבר טז, ג)

לכאורה זו טענה נכבדה, חזון מרהיב של חברה שוויונית המושתתת על התפיסה שהכול קדושים, שכל אדם נברא בצלם (בראשית א, כו) ושעם ישראל כולו הוא 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ו). משה, בתגובה לטענותיו של קרח, נופל על פניו וקורא לברר מי נבחר מאת ה' (במדבר טז, ד-ה) רק אחר כך הוא קורא על קרח ועדתו תיגר ומכנה אותם רשעים וחוטאים (שם פסוק כו) – מדוע אפוא קרח אינו זוכה לתשובה עניינית יותר?

לכאורה ברור שהיה למשה המון מה לומר בנושא, ובמקומות אחרים נראה שהוא עצמו מסכים עם חלק מהטענה כלפיו. גם בפרשת בהעלותך, כאשר אלדד ומידד קיבלו נבואה מאת ה', היו מי שראו בכך פגיעה במעמדו של משה, אך לא משה. משה נשא תפילה להעצמת הקדושה של העם, משה היה שמח אילו כל העם היה בדרגת נבואה: 'וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם' (בדמבר יא, כט).

 

משה בחר להתעלם מהטענותיו של קרח היות וראה בגדלותו שקרח עצמו אינו מאמין בצדקתם ומניעיו האמתיים היו הפוכים – קרח חיפש כוח ממקור של גאווה.

קרח מאמין ש'ישנם שווים יותר' יש אליטה בתוך העם. כפי שמשה מציין, יש לקרח מעמד מיוחד והוא מובדל מההמון מעצם היותו לוי (במדבר טז, ט). התורה מכנה את מאתיים וחמישים השותפים של קרח 'נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם' (במדבר טז, ב). אם אכן פועם בלבם ערך השוויון הרי שהם היו צריכים לנסות לפנות להמונים ולהעצימם.

האירוניה בסיפור היא שהאדם שהתורה מעידה עליו שהיה ענו מכל אדם (במדבר יב, ג), האדם שאהב את העם באמת ורצה להעצים אותו באמת, מותקף בטענה שהוא מתנשא על העם כשלמעשה תוקפיו מונעים מהרצון להיות מורמים מעם. כמה מתאים הוא אפוא עונשו של קרח –נפילתו אל מעבה האדמה כשהארץ פערה את פיה לבלעו.

לאור כך מתבארת המשנה באבות, 'ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים' – כאשר המחלוקת אינה לשם שמים אלא נובעת ממניעים אישיים, כלומר כאשר הטיעונים הגלויים הם רק כסות לאינטרס סמוי, וגם הטוען אינו מאמין בבסיס אמתותם – לא יצא מהם תועלת כלל.

אצל קרח המניעים האנוכיים גלויים. אולם בדרך כלל, הסכנה במחלוקת עמוקה יותר. לעתים, רבים מאתנו מוצאים עצמם מתרגשים וכועסים תוך כדי ויכוח גם אם הנושא אינו אישי לכאורה והבר פלוגתה הוא אדם שבסך הכול אנחנו מעריכים ומכבדים. למרות זאת, הטונים בוויכוח עולים, העצבנות גוברת עד שלפתע האדם תופס עצמו נבהל מעצמת רגשותיו ומרצונו העז לנצח את בוויכוח ולא ברור לו על שום מה.

אקהרט טולה בספרו כוחו של הרגע הזה מביא שאדם מזהה את עצמו עם דעותיו, והדבר עלול להביא לידי כך שגם אם הוא אינו מודע לכך, דעותיו הופכות להיות זהותו. מי אני? – אני הוא מה שאני חושב. וממילא, כאשר מישהו מתווכח אתי ומתנגד לדעותיי אני חווה את הוויכוח כאיום קיומי. אם דעותיי אינן מתקבלות משמע שלא מקבלים אותי, ואם דעותיי נפסלות הרי שגם אני נפסל. כך הוויכוח הופך להיות מלחמת הישרדות, ולא פלא שהוא מלווה בסערת רגשות. בסופו של דבר גם מחלוקות כאלה מונעות ממניעים אישיים, וממילא אינן 'לשם שמים'. הצורך הפנימי הסמוי אפילו לאדם עצמו פוגע ביכולתו לנהל שיח אמיתי ביחס לנושא המחלוקת.

בהתמודדות עם תופעה זו טולה מציע להעלות את המודעות לכך שהזהות המהותית שלי היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי ואיננה תלויה בהם. יש הרבה הגיון בכיוון שמציג טולה, אך מנגד אדם צריך להיזהר שלא להתנכר לדעותיו. יש דברים בעלי חשיבות קיומית, ולהתנתק מהם משמע להתנתק מהחיים.

המודל שהייתי רוצה לכוון אליו הוא שמהותי הפנימית היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי. ההכרה השורשית הזאת מעניקה לי את הביטחון הקיומי הבסיסי שלי, ולפיכך הקיום שלי אינו מותנה בדעותיי ובמחשבותיי. עם זה, המחשבות והדעות הם הדרך שבה אני פוגש במציאות, וממילא הם חשובים לי גם אם איני תלוי בהם. במילים אחרות, הסכנה היא כאשר התנועה היא מן החוץ פנימה, כשהמחשבות שלי מגדירות את המהות שלי. הצעתי היא אפוא לא להתנתק מן החוץ אלא לשאוף שהתנועה תהיה בעיקר מן הפנים אל החוץ.

ה'אמת' מכילה הכול

ההגדרה של מחלוקות שהיא 'לשם שמים' שצריך לחתור אליה היא הגדרתו של הרמב"ם. הרמב"ם מפרש 'לשם שמים' פירושו 'דרישת האמת' (רמב"ם, פירוש למשנה אבות שם). בהגדרת הרמב"ם יש שני אלמנטים: האמת והדרישה. ה'אמת' היא הדבר החשוב והמהותי, ולכן העיקר הוא הטענה עצמה ולא המניעים שבבסיסה, ואילו ה'דרישה' (בנוסח אחר: 'בקשה'), למיטב הבנתי, היא חיפוש. כלומר כאשר כל אחד בטוח שהאמת כבר אצלו וכל שעליו לעשות הוא לשכנע את חברו להצטרף אליו, יהיה דו-שיח של חירשים. במחלוקת כזאת אין תועלת, ולהפך, היא מעמיקה את העימות. אולם כאשר אדם רואה את עצמו בתהליך של חיפוש והוא פתוח לשמוע את הזולת ולהקשיב לו, המחלוקת היא בסיס לצמיחה. כמובן, אין לצפות שבמהלך הוויכוח יוותר האדם על עמדות היסוד שלו, אלא שייצור פתיחות שתאפשר לו להעמיק את תפיסתו ולהעשירה מתוך המפגש עם נקודת מבט אחרת על פני הדברים.

הניסיון להכיל את דברי האחר חיוני לשלב המחלוקת, לפחות במובן זה שלכל יסוד יש ביטוי מלא, והמחלוקת מאפשרת דו-שיח שבו מתבוננים בערך של כל יסוד ובמחיר הכרוך בו מתוך ניסיון לבנות משהו חדש הנובע מהחיבור ביניהם. המודל הקבלי הזה של ההלכה דומה למודל הפילוסופי של היגל 'תזה, אנטי-תזה, סינתזה'. בשלב הראשון יש עימות בין התזה לאנטי-תזה, אולם בסופו של דבר הם מתאחדים לכדי סינתזה.

האב-טיפוס למחלוקת חיובית שהמשנה באבות מציגה היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. ישנו הסיפור המופלא שמספר על בת קול שיצאה מן השמים והכריזה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (בבלי, עירובין יג ע"ב). נראה לי שיש בכך כדי לאשש את הטענה שהצענו – מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני צדדיה. יתרה מזו, לפי הגמרא נוהגים כבית הלל משום יחסם לעמדה החולקת עליהם ומשום הכרתם בערכה, שהיו: 'שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'. (בבלי, עירובין יג ע"ב), לא בהכרח משום שצדקו יותר. בית הלל מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה, אך לא כן בית שמאי. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.

ענווה – מידת יסוד לחיי אמונה ושלווה – מתכון לחוסן נפשי

מי שמייחס חשיבות לדעות האחרות סופו שדעתו תתקבל. בית הלל, גם בתום הוויכוח עם בית שמאי, ראו לנכון ללמד את תלמידיהם את דברי בית שמאי. האמת העמוקה יותר נמצאת אצלם.

הנאמר ביחס למחלוקות שמאי והלל מאפיין במידה רבה את תחום לימוד התורה בכלל. ספרות ההלכה – המשנה והתלמוד – בנויות על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, ולא רק בדעה שהתקבלה. פעמים רבות, דעה שנדחתה בהקשר אחד מצליחה להשפיע בעיצוב ההלכה בהקשר אחר, ואפשר לדרוש 'הלכה' – אותיות 'הכלה'. במובן זה אפשר להבין איך מסכתות רבות של התלמוד, שכל כולן גדושות מחלוקות, מסיימות באמרה 'תלמיד חכמים מרבים שלום בעולם' (ראו לדוגמה בבלי, ברכות סד ע"א). נראה שהספרות התלמודית, שתוכנה מחלוקת וצורת הלימוד שלה היא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח – לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכותה דווקא.

לשם שמים = לשם הכלה

המשמעות הקבלית של 'שמים' מולידה פירוש חדש למונח 'מחלוקת לשם שמים'. על פי הקבלה ה'שמים' מייצגים את הספירה הקבלית של תפארת, ובה יש הכלה של ימין ושמאל. השמים אפוא מייצגים את ההכלה ואת השלום. כפי שכתוב בספר הבהיר:

מאי שמים? מלמד שגיבל הקב"ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו וכתיב "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" (תהלים קיט, קס) והיינו דכתיב שמים שם מים, אש ומים."עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב) – נתן ביניהם שלום ואהבה, יתן בינינו שלום ואהבה. (פסקה נט)

'שמים' הם הכלה של אש ומים, הכלה זו היא האמת, היא השלום והיא האהבה. הפסקה בספר בהיר מסיימת בבקשה מאלוהים שכשם שהשכין שלום למעלה, ישכין שלום ואהבה למטה. בדומה כתוב בזוהר בדרשה על הפסוק באיוב 'מיכאל היסוד שלו ממים…גבריאל היסוד שלו מאש, והקב"ה עושה שלום ביניהם שכתוב "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"' (איוב כה, ב) (זוהר ויקרא יב ע"א).

 מצעד הענווה – הדרך אל הענווה

מי שישב בעבר על ספת הפסיכולוג או האזין לתוכנית רדיו של 'פתרון חלומות' יודע, בוודאי, שהפסיכולוג או פותר החלומות לא מחדשים לאדם היושב מולם כלום. הם גם אינם נביאים או בעלי רוח הקודש, היודעים את צפונות לב האדם. הם פשוט 'מאזינים' ליושב מולם, ומסייעים לו להקשיב לעצמו.

הפסיכולוג קולט את משפט הפתיחה של האדם, מאזין למשפטים שנפלטו מפיו 'כביכול' בדרך אגב, מאתר את זוויות המבט ונקודות הגישה הייחודיות של האדם לנושא המדובר וכן הלאה. בעזרת שאלות מכוונות, הוא מוביל את האדם להתבונן בנקודות אלו, ואף אם האדם ינסה לברוח מעצמו ולומר – 'זה יצא לי סתם', הפסיכולוג ינסה להשיבו בעדינות להתבוננות עצמית ולהקשבה פנימית. העובדה שמשפט מסוים יצא מפיו של האדם בהקשר זה מלמדת על היחס הנפשי שלו לעניין, רצונותיו ותחושותיו, וההתבוננות בכך מלמדת אותנו רבות.

בפרשתנו קם אחד מגדולי הנואמים, הפקחים והעשירים שעמדו לישראל, הלא הוא – קורח, ובנאום חוצב להבות משרטט חזון גדול לתיקון עולם. לדבריו – הוא שואף לחבר את כל ישראל לקדושה מרוממת, ואם יצעדו בדרכו כולם יגביהו לשחקים. אולם, פיו הכשילו, והוא פלט משפט שהיה מסגיר לכל פסיכולוג מתחיל את כוונותיו האמתיות – מדוע תתנשאו?

מי ששואף להתרומם ולהרים את כולם, לא מפריע לו שיש מישהו למעלה, להיפך – הוא רוצה שכולם יהיו למעלה. אך לקורח הציקה נקודה אחרת, שיש מישהו מעליו. לכן המשפט השני שלו קורא לעומדים בראש הפירמידה לרדת ממקומם הגבוה ולהצטרף לעומדים במקום הנמוך. כך כולם יעמדו למטה והכול יבוא על מקומו בשלום.

אין פלא שעונשו של קורח היה להיבלע בעומק האדמה. האדמה היא המקום הנמוך ביותר, לכן מי ששואף שכולם ירדו למקום הנמוך ביותר, סיים את חייו במקום אליו שאף להגיע.

עלינו לחפש דרכים לאחדות שמטרתה התרוממות של כולם. עלינו להפנים שאם חפצי חיים והתרוממות אנו, על כל מי שמחפש לקדם ולתקן את העולם לשלב ידיים, ולהרים את העולם.

האם בדרך אל מסע חיינו. לקחנו את כל מה שצריך. האומנם? שמנו לב מה הכנסנו לתיק כשארזנו? האם הצטיידנו בדברים הנכונים? האמתיים? ההכרחיים? באותם דברים שיעזרו לנו לצלוח בשלום, שלווה ובטחון את העולם הזה? ולא רק, גם "לוח הבקרה" העצמי שלנו אף הוא מצריך מאתנו את תשומת-לב הראויה לו. "לאפס" את כל השעונים. 'שעון הקנאה', 'שעון הכבוד', שעוני התאוות ושאר המידות. לוח זה מורכב ממידותינו ולכן חשוב שיהיה במצב יציב ותקין. כשיוצאים אל הדרך חשוב לדעת מה לוקחים ובמה מצטיידים. קנאה, כבוד, תאוות ושאר מידות רעות – הן לא חלק מהציוד הנלווה למסע זה.

הפרשה מלמדת אותנו כיצד עלינו לאזן את לוח הבקרה, ובמה כדאי להצטייד כשיוצאים למסע החיים. ולא לשכוח שכל המידות הרעות שורשן במידת הגאווה. כל תכלית חיינו, כל העבודה שאנו עושים, הכול כדי להכניע את הגאווה ולזכות בענווה. זו עבודת חיים.

אומרת הגמרא (עבודה זרה כ, ע"ב): ענוה גדולה מכולם, והיא אב התורה ומידות הטובות ורעותיה מובאות אחריה: אהבה ואחריה שלום ורעות עם כל אדם, ואינו כועס כלל, ומעביר על מידותיו, ואינו מקפיד על דבר, ובורח מן הכבוד, ואינו מבקש גדולה, ואינו מחזיק טוב לעצמו, וכהנה רבות מידות טובות וישרות הן נגררות מן הענווה באמת. ולפי שיבחה וטובתה – קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו, המפתהו שיגבה ליבו ויהיה תועבת ה'.

חיים עם ענווה – הם גן עדן. חיים עם גאווה – הם גיהינום, סבל וייסורים. הצורך להרשים את הזולת, למצוא חן, לשמוע מחמאות – ללא כל אלה אין לגאוותן חיות, גם לא שמחה. הוא שואף לחיות חיים של אחר ולא את שלו. אומרת המשנה בפרקי אבות: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אכן, בנקל אפשר להבין את רבותינו שאומרים, כי עיקר העבודה היא להכניע את הגאווה ולזכות בענווה וצניעות.

רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל היה אומר: מנהיג ישראל נותן ומעניק טובה וברכה לכלל ולפרט. ואילו כל מהותו של קרח הייתה "ויקח", הכל לטובת עצמו.

אמר על כך הרבי מסטריקוב: שמשה היה עניו מכל אדם, שהגיע עד עפר בשפלותו, ובכל זאת טענו כנגדו: "ומדוע תתנשאו" ענוות משה נחשבה בעיני קרח ועדתו להתנשאות, זה כבר מצב של עיוות ממשי של האדם. במחשבה בדיבור ובמעשה. לא נותר להם אלא לרדת מתחת לפני האדמה..

הבורא מצווה אותנו "קדושים תהיו", "והייתם קדושים", יש דרך ליישם את חוקיי וציווי התורה, באופן שהוא מגדל ומצמיח מחבר ומרומם. לא מפריד ולא מחרחר ריב ומדון. התורה היא סם חיים למי שזוכה בה, וסם המוות למי שלא זוכה בה. קרח מרוב גאווה ותחושת "כוחי ועוצם ידי" אומר וחושב "כלם קדושים" ברגע זה. בעייתו של קרח היא תזמון. "כל העדה כולם קדושים" בהווה, וזו הייתה טעותו, אך לעתיד לבוא, תתגלה המציאות של כל העדה קדושים.

אחת מתכונות היסוד של כל אדם היא שמירה על כבוד עצמי. הוא יעמוד על זכויותיו ולא ירשה לפגוע בהן. ככל שמעמדו בחברה גבוה יותר, כך נראה אותו מגן יותר על כבודו. כך הם רוב בני האדם. זוהי תכונה טבעית וכל עוד שקיומה לא כרוך במחיר כבד, הרי שהיא מקובלת ולעתים אף רצויה. מנהיג צבור מוצא את עצמו לא פעם מגן לא רק על כבודו הוא, אלא על כבוד מעמדו, כבוד ההנהגה. התנהגות כזו לא רק מקובלת בצבור, אלא אף מוערכת, כי כבוד ההנהגה הוא כבוד הצבור. פרשת "קרח" מלמדת אותנו שיעור בהנהגת צבור. משה ואהרן נהגו אחרת מול מי שקמו וערערו על מנהיגותם.

בדברי האר"י ז"ל רמוז שמו של קרח בסופי תיבות הפסוק: "צדיק כתמר יפרח". אמירתו של קרח תהיה צודקת לעתיד, ומתי "היום אם בקולו תשמעו." עד אז תהדהד צעקת בניו "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים"

יהי רצון שנזכה להינצל מהגאווה- ולזכות לאתר"ג מהודר – אל תבאני רגל גאווה ולהיכנס לחודש תמוז שראשי תיבותיו "זמני תשובה משמשים ובאים.

שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: