נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת פנחס

מנהיג Depositphotos
מנהיג Depositphotos

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

לעורר את המנהיג שבי – על תכונות הנהגה והתנהלות בשעת משבר

מבט תורני מעצים על אבדן ושכול ובני תמותה

 

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

תכונות של מנהיג

בפרשת השבוע אנו קוראים על כך שהקב"ה אומר למשה כי בקרוב 'יאסף אל עמיו'. משה רבנו מקבל את הבשורה הקשה ומבקש מהקב"ה למצוא לו מחליף ראוי: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ובתגובה עונה הקב"ה שיהושע הוא המנהיג הנבחר, הוא רועה ישראל שיזכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

בפרשה זו יש עניין גדול להבנה מי הוא הראוי להנהיג את עם ישראל, בפרט, ומיהו הראוי להנהגה בכלל.
יש כאן לימוד לכל אחד מאיתנו, שכן כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות השונים שלו בחייו.

במדרשי חז"ל מופיע שמשה רבנו רצה שבניו ימשיכו את דרכו, אך הקב"ה אומר לו שיהושע הוא המנהיג. וזה לשון המדרש:

"לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו התחיל מבקש מאת הקב"ה יפקוד ה', אמר לו הקב"ה משה לא כמו שאתה סבור אין בניך יורשין את מקומך אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות הוא יטול שררות לקיים מה שנאמר: נוצר תאנה יאכל פריה"
"יפקוד ה' – מה ראה לבקש הצורך הזה אחר סדר נחלות, אלא כיון שירשו בנות צלופחד בנכסי אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע צרכי, אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי, אמר לו הקב"ה למשה 'נוצר תאנה יאכל פריה', בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד את שכרו שנאמר קח לך את יהושע בן נון"

משה רבנו רוצה שבניו ימשיכו את הנהגתו, בניו של משה רבנו לא היו עמי הארץ, שכן ודאי שאם משה רבנו מבקש שהם יהיו מנהיגי ישראל הרי שהם היו אנשים גדולים. ואף על פי כן אומר הקב"ה למשה: 'בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה', וכנראה הכוונה היא שלעומת יהושע בן נון, שלא מש מהאוהל, שראה את עצמו כל הזמן כנער, צעיר וחסר יידע, ולכן זקוק להדרכתו ותורתו של משה, לעומתו בניו של משה לא עסקו בתורה.
אלא שיש לשים לב ליותר מכך. לפי המדרש יהושע הצטיין בכמה תכונות ועניינים:

משרת ומשמש את משה.
חולק למשה כבוד.
מתמיד בביהמ"ד.
מסדר את הספסלין.
פורס את המחצלאות.

כדאי וראוי להתבונן בדברים.

הראשון הוא ההתגייסות של יהושע לאפשר למשה, רבן של ישראל, ללמוד תורה מפי הגבורה ללא טרדות. יהושע היה משרת ומשמש: השירות והשימוש הם מסירות הנפש למטרה הגדולה – הורדת התורה לעם ישראל והנהגת העם. והדבר העיקרי הוא התשוקה האדירה להבין את התורה שמלמד משה – 'גדולה שימושה יותר מלימודה' – הלימוד הגדול בראיית ההכרעות וההנהגות בפועל, בחיי היום יום, בכל המצבים, של משה רבנו מתוך הרצון העצום ללמוד ולספוג ממשה.
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"- השימוש הוא הלימוד הטוב ביותר: "…הלימוד היינו השומע את ההלכות והשימוש היינו הלומד מהתנהגות כמו שמצינו שהלכו התלמידים לבית הכנסת לראות התנהגות רבם וכן הניחו עצמם תחת המטה וכשאמר לו עד כאן העזת פניך השיב תורה היא וללמוד אני צריך ולימוד כזה נשרש בלב הרואה וגדולה מלמוד ע"י שמועה,
כן ראיתי בשם הגאון החסיד מווילנא" (מהר"ץ חיות).

השני – שיהושע היה חולק כבוד למשה – שזו גם נתינת העוז והעוצמה למשה ללמד תורה ולהנהיג את העם.
יהושע השתוקק לראות את התורה החיה של משה, בתנועותיו ודיבוריו.
ועל אף שהיה מנשיאי ישראל ומראשי העדה, עם זאת היה משמש ומשרת את משה, זה עוזר ומסייע לקבע בלב העם את כבודו ומעמדו של משה.

השלישי הוא ההתמדה בבית המדרש לצורך קניית התורה, והאחריות העצומה לא לפספס שום דבר מתורת משה. המדרש מבאר מדוע התורה נמשלה לתאנה: "למה נמשלה תורה לתאנה? שרוב האילנות הזית והגפן והתמרה נלקטין באחד, והתאנה נלקטה מעט מעט, וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים". התורה נקנית בהתמדה עצומה, יום אחר יום. לא שנה ושתים, אלא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. החפץ חיים (שסבי היה מחבב מאוד את דבריו) כתב בספרו תורה אור בעניין ההתמדה (עמ' סג-סד):

"כמו שאמרו 'פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אומרים אוי לנו מאותה בושה, אוי לנו מאותה כלימה'… בושה מפני גדול שבמעלה שאין לו ערך אליו והוא מתבייש מרוממות מדרגתו… אבל עניין הכלימה הוא חרפה שהאדם נכלם מדבר שהוא פשע בעצמו במעשיו המקולקלים או שלא השיג אותה המעלה שהיה יכול להשיג בעצלותו, וזהו שאמרו שנגד פני משה היו מתביישים… אבל מפני יהושע שהיה קרוב למדריגתם וזכה להאיר פניו כפני לבנה, על ידי שימושו ששמש את משה רבנו… ולא מש מתוך אוהלו של תורה היו נכלמים, שהלא במדרגתם היה וגם הם היה בידם לזכות לכבוד הזה, וכן יקרה לכל אדם אם יתעצל מלעמול בתורה בכל כוחו וע"י עצלותו יהיה נשאר ריק מחלקי התורה שהיה בידו להשיגה…".

הרביעי והחמישי הם מאמציו הגדולים של יהושע להרבות לומדים ולכבד אותם. יהושע מסדר ספסלים ופורס מחצלאות, ובעצם לוקח אחריות על קליטת התורה של העם. הספסלים הם כדי לאפשר לנכבדי העם וזקניו לקבל מקום של כבוד, כי בואם לבית המדרש נותן את הכבוד לתורת משה, ואחריהם נמשכים כל העם. וסידור המחצלאות הוא הכנת המקום הטוב והנוח להמוני העם, שלא יצטרכו לשבת על הקרקע.

כדי להיות מנהיג צריך אחריות ומסירות

אחריות כלפי העם באופן הטוב והשלם ביותר, אחריות על הסדר וכבוד הציבורי.

מסירות זו באה בשילוב של וויתור על הכבוד האישי בשביל ההנהגה – אלו התכונות של המנהיג, זה מה שנדרש מאיתנו.

לעורר את המנהיג שיש בנו מגיל צעיר

כל אדם הוא נשמה, יהלום זוהר ובוהק. אין שני אנשים דומים, אין שתי נשמות זהות. לא מבחינת הכשרונות, הנטיות, המידות, האישיות ולא ברמת הבגרות. לנוכח כל זאת נשאלת השאלה: כיצד עוברים הם "ליטוש" זהה, והאם המלטשה מייצרת "גודל אחיד"?..
הבה נמחיש זאת על פי הסיפור הבא:
בעל מלטשת יהלומים העסיק פועלים רבים שהתמחו בתחומי ליטוש שונים, מיהלומים מרהיבי עין המיועדים לתכשיטים יקרי ערך ועד לאבק יהלומים המיועד לתעשיה.
יום אחד פקד את לשכתו מתווך, ובידו יהלומים גולמיים ענקיים. אמנם יש להשקיע הון בקנייתם, אולם לאחר הליטוש הם יהיו יקרים שבעתיים.
מתווך היהלומים הניח את החפיסה היקרה על שולחנו, פתוחה כשהיתה, ונקרא לזמן קצר החוצה. בדיוק ברגע זה סיים אחד הפועלים החרוצים את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו לפי מומחיותו – יהלומים זעירים. נטל את התוצר המוגמר וניכנס ללשכת המעביד כדי לקבל יהלומים נוספים. ראה על השולחן מונחת חבילת יהלומים פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעבודתו.
לא עבר זמן רב, ובעל הבית חזר. העיף עין, גילה את הנעשה: "היכן היהלומים?" זעק בבהלה.
היהלומים היקרים, אבני הענק, ששילם בעדן הון רב נעלמו ואינן!
ואז, מירכתי המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".
חשכו עיני המעביד: הרי פועל זה מלטש יהלומים זעירים! ואילו היהלומים האלו, יש להתייחס אליהם במומחיות עצומה.
מיהר למקומו של העובד, אך אבוי, איחר את המועד: הפועל היה כבר בעיצומה של עבודתו, מלטש ליטוש אחיד כהרגלו…
"מה אתה עושה?!" הזדעק בקול מר, "אלו יהלומים גדולים!"
"גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", הפטיר הפועל.

חובת האדם כלפי עצמו וחובתם של ההורים והמחנכים כלפי הדור הצעיר היא לעמוד על הייחודיות שיש בכל אחד ואחד.
לטפח אותה בעדינות המתבקשת וללטש את הטעון ליטוש עד להופעת היהלום שבאדם והיהלום שבילד.
היהלום הוא המטפאורה לנשמת האדם ולכל תכונות האופי הנפלאות והייחודיות שיש בו. לגלות את היהלום הפנימי פירושו לעורר את המנהיג הנמצא עמוק בנפש פנימה.

יהושע הוגדר בתורה כ"איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח).

שמענו על מנהיגים המבטיחים שלום וביטחון, מיגור אבטלה, על אי הזנחת חולים במסדרונות בתי החולים עמוסים בדפיברילטור מציל חיים. כל אלו אכן דברים חשובים הם, אך עדיין אין זו מנהיגות. עדיין אין כאן "איש על העדה", מנהיג הניצב מעל העדה, מנהיג בעל חזון ושאר רוח, אשר כרועה ינהל את עדרו.
למעשה, כל אחד מאיתנו, כל אב משפחה, רועה הוא למשפחתו. דואג לפרנסה ומנסה לנווט את דרכה. אך תמיד נשאלת השאלה: כלום האיזון נכון? האם אין הוא מכתת את רגליו להשגת פרנסה על חשבון לימוד תורה או על חשבון החינוך? האמנם לא מוטל עליו להקדיש פנאי רב יותר למשפחה, לילדים?משה רבינו ביקש שהמנהיג יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח). ופירש רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד ואחד את התפקיד הנכון ולהתייחס אליו ביחס הנכון לפי נטיותיו, תבונתו ואישיותו שלו.

עוצמה מנהיגותית במשבר

פרשת פנחס היא אחת הפרשות הבודדות שנקראת על שמו של אדם יהודי. רק כדי לקבל מושג עד כמה זה חריג – אין פרשה שנקראת 'אברהם'. וגם אין פרשה בשם 'יצחק', 'יעקב', 'רבקה', 'רחל', 'לאה', 'יוסף', 'משה' או 'אהרן'.
ברור שפנחס היה אחד הגיבורים הנצחיים של ההיסטוריה היהודית. מה מקור התהילה שלו? בפעולה של הקרבה עצמית גדולה (ומתוך סיכון אישי גדול), פעל פנחס לעצור את תופעת ההתפרקות והאנרכיה הנוראה, שעוררה מגפה בה נפלו אלפים. פנחס קם בזמן שכל השאר עמדו בצד, אפילו ממשה רבינו נשתכחה הלכה במעמד הזה. על כך זכה פנחס מן הבורא לגמול לו בברית שלום ובפרשה הקרויה על שמו.
קשה למצוא עוד מנהיג כזה בתורה שעשה מעשה קשה וסיכן את חייו למען כבוד אלוקיו ולמען שלמות עמו.
די מפתיע, שבהמשך הפרשה נבחר דווקא יהושע לרשת את הנהגת עם ישראל לאחר מותו של משה ולא פנחס עצמו.

המפרשים מסבירים כי מינויו של יהושע נסמך לסיפור גבורתו של פנחס, כדי להדגיש מה אמור להיות מנהיג אמיתי (יהושע), בניגוד למה שאנחנו עשויים לחשוב שהוא צריך להיות (פנחס).
יש הרבה אנשים דוגמת פנחס שזוכים בדרך כלל למיקוד חברתי חזק ולתשומת לב תקשורתית מירבית. על פניו נראה כי הם הראויים להוביל בהנהגה.
התורה מחדשת לנו ההיפך, דווקא תכונותיו האיכותיות של "יהושע" הן החיוניות את מיומנויות הנהגה והכישורים של יהושע מנינו לעיל, אך נציין עוד נקודה בולטת, כאשר עלה משה להר סיני למשך ארבעים יום, חיכה לו יהושע בנאמנות למטה. יהושע לא מש ממשה רבו.
זה היה כוחו. הוא למד ככל יכולתו מן התורה, ספר ההוראות של החיים.
מי שמחפש מנהיג, שיבחר בזה שלמד את ההוראות.
ואם יש דילמה כיצד לבחור מנהיג, האם במועמד המצטיין ביכולת למידה טובה ובכושר קבלת החלטות, או במועמד יציב ועמיד בעת משבר ומצוקה.

התורה אומרת לנו תבחרו במנהיג הראשון. מדוע?
כי משבר, מטבעו, הוא אירוע ייחודי וחולף. רוב הזמן, החברה אינה נתונה במשברים. לכן, המנהיג הטוב ביותר הוא זה שיכול להיות יציב ועקבי ברוטינה של מציאות היום-יום.
בדרכו השקטה והבלתי-מתבלטת של יהושע, הוא עומד כסלע איתן. זה עלול להישמע קצת חיוור בהשוואה לאומץ הגדול של פנחס. ובכל זאת, מלמדת אותנו התורה, זה המאפיין היסודי של מנהיג טוב.

ומן הפרשה אל החיים שלנו.
כמה פעמים אנו עסוקים עם הדמיון הפוקד אותנו , מ "מה הייתי עושה אילו הילד שלי היה חוזר הביתה ומספר לי על בעיה כזו או אחרת?" או "מה הייתי עושה אילו אשמע על אדם קרוב שחלה.

סגנון החיים המערבי השטוף בהתפתחות טכנולוגית מסחררת ומואצת ובצריכת אינפורמציה ומידע בכמויות מטורפות ועל אנושיות, כמו מרוץ החיים בתוך קפסולה אנושית באוטוסטראדת העולם
הנמיך בנו את סף הרגש העדין והגביר בנו צורך לריגושים חזקים ועוצמתיים כדי לאמת עם עצמנו שאכן אנחנו כאן בעולם הנכון.

אנשים מתרגשים מדראמות ונמצאים בחיפוש אחר המשבר שיביא את הדראמה המיוחלת.
ומה אם "אין משבר" – מה עם חיי השגרה הפשוטים והרגועים, כאלו הנמצאים לרוב מתחת ידינו?
האם אנחנו מוכנים לשבת ליד שולחן האוכל, ולדון איך להפוך את פעולת האכילה לבעלת משמעות רבה יותר? האם נהיה מרותקים לתחנת רדיו או אתר אינטרנט שמעלה את השאלה "האם חיי היומיום משמעותיים כשאין בהם משבר?"
רובנו נענה בשלילה, אנחנו מחפשים את המשבר ומזניחים את השגרה.
אילו היינו ערוכים טוב יותר לחיות טוב בשגרה… היינו חוסכים לעצמנו את הנזק בצורת החיים כשהם במתח גבוה.
היינו מצליחים לחדד את הרגש שלנו לרמת אנושית בסיסית, כזו שמתרגשת מהדברים הקטנים ומהפעולות הפשוטות.

הנהגת יהושע התאפיינה בשגרה יציבה ומופלאה ועמידה איתנה גם תחת לחץ. פנחס אמנם גילה כוח מנהיגות בשעת משבר אבל לעם ישראל נדרש מנהיג מהסוג של יהושע.

האתגר השבועי הנלמד מהפרשה מיועד לכל אחד מאיתנו.
ללמוד להנות מהחיים הפשוטים, לחיות את החיים ולא לשרוד בחיים.
להנות ולשמוח לחוש ולהתרגש מהעולם סביבנו לפי התכונות שהוטבעו בנו ובעיקר למנוע ככל האפשר את שחיקתם של החושים האנושיים וחיספוס מסיבי של ההרגשים הפנימיים וקשת הרגשות.

היוצא מפרשתינו שיש לתת תשומת לב מיוחדת למתרחש בשגרה ובפרט בימי פנאי וחופשה.
*מי שיודע לנצל את השגרה כדי לחיות טוב ולטפח את החוסן הנפשי שלו ונותן את דעתו לפיתוח וטיפוח הפרטים הקטנים והגדולים בעצמו ובסביבתו בוודאי יצליח להנהיג גם כשיש "מצב חירום" ורגעי שבר.
אמנם מנהיגות נמדדת בשעת משבר, אבל מנהיגות נבונה ואיתנה נמדדת ונבחנת על פעולותיה בשגרה טרם המשבר.

שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: