נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת משפטים

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת משפטים תש"פ

העם דורש חוסן חברתי

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

בלב ליבו של תהליך היסטורי אדיר ונשגב של נתינת התורה בהר סיני בחר הבורא להציב את החוקים והמשפטים בפרשתנו – פרשת משפטים. פרשה זו מלאה וגדושה במצוות והוראות כלליות וחברתיות. בכדי להבין את מהות המהלך, כדאי להתעמק בחשיבות החוסן החברתי ובהשלכותיו על כלל ישראל למשך הדורות הבאים.

פרשת משפטים כולה רצופה משפטים ודינים, שהם היסוד לקיומה הבריא

והתקין של כל חברה וקהילה ובוודאי זו השייכת לעם היהודי. אין קיום

לאנושות ללא דין ומשפט. עובדה היא שזו אחת משבע מצוות בני נח:

״דינים״ – להקים מערכת משפט וצדק.

בפרקי אבות פרק א' נאמר: על שלשה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום.

החוקים והמשפטים הם המסגרת, אבל מהותם תלויה בביצוע ּובַּמְבַצְעִים. פרשתנו מלאה במצוות שבין אדם לחברו. הן היסוד לעבודת ה׳ אמיתית. יש איזון ויחס בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו. משפטי התורה, בניגוד למערכות משפט אחרות, הם משפטים מחנכים. הם בונים אדם וחברה והם תמיד רואים את האדם שמאחורי המעשים: גם אם הוא חוטא הוא אדם, וצריך לשמור על צלמו וכבודו. הדוגמאות הן רבות. עצם תחילת הפרשה בעניין עבד עברי היא הדוגמה לחוק מחנך: זהו חוק המאמין בשיקומו של האדם שחטא או מעד ולא בהענשתו. לכן גם אין מושג של בית כלא בתורה. התורה גזרה על אדם שגנב ואין לו ממה להחזיר להימכר לעבד. זו שלילת חופש לא כעונש אלא כגמילה וטיפול. היא מצווה להביאו לתוך משפחה נורמטיבית, לחיות בתוכה, להיות שותף ואולי גם לבנות משפחה חדשה משלו. למרות מעמדו הוא זכאי לכבוד ואהבה: ״הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו״ (ערכין ל.). אדונו חייב לספק לו כל צרכיו. העבד חייב להחזיר רק את ערך הגנֵ בה. הוא ממשיך להיות אדון על גופו. בעצם הגנֵיבה מחברו הוא בז למושג של קניין פרטי וזה טעון תיקון. כך בבית אדונו יֵדע מה ערכו של רכוש וקניין פרטי ורכוש הזולת. הכנסת האדם לבית כלא כעונש לא תתקן את מידותיו. דווקא שם יכול ללמוד ולהתרגל לדברים יותר גרועים.

המשפט המחנך של התורה מביאו לטיפול וגמילה ממעשיו והתוצאה היא תועלת לחברה.

עוד יסוד חשוב הוא שהמשפט העברי דורש לפעול על פיו: לפנים משורת הדין. זהו ״ועשית הישר והטוב״ (דברים ו, י“ח).

משפטים – מ)מצווה (-ש)שיעשה (-פ)פשרה (-ט)טרם (-י)יעשה (-מ)משפט בניגוד לגישה במשפט הכללי של גישור מתוך רצון המשפט העברי מחייב לעשות פשרה ולפנים משורת הדין. לא די בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו, אלא על מנת להביא לתיקון החברה צריך להפוך את היחיד לטוב יותר, גם אם לפעמים מוותרים על תביעות צודקות.

תרבות המשפטיזציה, שהכול שפיט, ותרבות ה״דווקא״ לא מייצרות חברת מופת אלא חברה מנוכרת שחשה אי-כבוד לשופט ולמשפט. האם זה לא נובע מהתחושה של אטימות כלפי האזרח הקטן והפשוט, דל האמצעים?!

מערכת מתחשבת, שמביטה גם באיש הקטן ובצרכיו ולא מודדת את הצלחתה ב -״ייקוב הדין את ההר״ במערכת חוקים יבשה ולא מחנכת. פרשת יתרו מתמקדת בהעמדת מערכת המשפט על הישר והטוב, כמערכת מחנכת ולא כמערכת אוכפת. אימוץ של הדרך של ”ועשית הישר והטוב“, הסובלנות שבנקיטת פשרה לפנים משורת הדין, תשפר את יחסי הגומלין בין האדם לאדם ובין האדם לשלטון.

גם בזוגיות צריך לפעול לפנים משורת הדין ובהכלה ולא התחשבנות ”אני עשיתי כך אז: את כך“ וכו‘, אלא לדעת שבכל מישורי ההתנהגות והחיים צריך תמיד לפעול על פי הישר והטוב, ואז ”ויראת מאלקיך אני ה׳“.

חוסן חברתי לכתחילה

פרשת "משפטים", כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים ומשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה. בין החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה (גרים, יתומים ואלמנות), לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד, ועוד ועוד. המיוחד בפרוט המדוקדק של כל החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום בו הם מופיעים – בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" הקודמת לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה "נעשה ונשמע" החותמים את פרשה זו. מיקום זה אינו מקרי והוא נרמז לנו בפסוק הראשון בפרשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל התייחסו ל-"ו" החיבור באומרם: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו לנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה לרבות הדינים המפורטים בפרשה ניתנו לנו בהר סיני. על המילה האחרונה בפסוק הפתיחה "לפניהם" מוסיפים ואומרים חז"ל: "לפניהם ולא לפני אומות העולם", כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו"חברתית" ניתנה דווקא לעם היהודי. הדבר כמובן מעורר תמיהה, שכן אם נעיין בספרי החוקים של עמים נוספים נגלה גם שם חוקים המסדירים את מערכת היחסים התקינה בין בני האדם, אולם ההבדל המשמעותי נעוץ, כאמור, באותה "ו" החיבור. בעוד אצל כל שאר אמות העולם אותם החוקים נכתבו ע"י המוסדות המחוקקים המורכבים מאנשים בשר ודם, אצלנו, מכוח "ו" החיבור בה פתחה פרשתנו, אנו מאמינים שהחוקים הסוציאליים הללו מקורם בצו אלוקי בדיוק כמו עשרת הדיברות שניתנו לפניהם. ההבחנה בין צו שנוסח ע"י בני אנוש לבין הנחייה אלוקית הינה משמעותית ביותר, וזאת משום שהניסיון מלמד שכאשר הפרט עומד בפני מצב בו החוקים "האנושיים"  מתנגשים עם האינטרס האישי שלו הוא יחפש כל דרך כדי לעקוף אותם, להתחמק מלקיים אותם ואף יתרץ לעצמו תירוצים כאלה ואחרים מדוע במקרה הזה נכון היה לפעול כך ומדוע המחוקק שגה. להבדיל מחוקים אלה, ברגע שהאדם המאמין יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות והוא זה שדורש ממנו לנהוג בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים, אזי הוא יהיה מחויב הרבה יותר לקיים הנחיות אלה, גם אם הן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שבדר"כ מנחה אותו.

 

בשנים האחרונות שטף את מדינתנו גל של קריאה לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, וששורשו – הרצון לחיים טובים יותר – וודאי שחיובי. באופן טבעי רוב רובם של המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה,

כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.

 

רצון הקב"ה הוא שנשמור את חוקיו ומצוותיו. אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.

להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב להתחשב מעשית בזולתו.

 

פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!

הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של "העם דורש – צדק חברתי" יש להפך ל"הצדק דורש – עם חברתי". הקב"ה, או אם נרצה 'הצדק העליון', רוצים מאתנו דבר אחד עיקרי– שנתחשב אחד בשני ונתגבר על האנוכיות. זה המפתח היחיד לצדק חברתי.

 

כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים אליה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה בקיץ ברחוב רוטשילד הונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות.

ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

 

דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹוב עִמּוֹ" (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו נופל וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך למי שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו".

כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ושבפנימיות הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה כולנו נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב את הקב"ה אינן מספיקות משום שהקב"ה מחכה לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע ביחד את המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.

דוגמא יפה לכך נתנה, כמדומני, המשנה, אשר תיארה אדם שאוחז בידו הימנית סכין חדה ושחותך לעצמו סלט ירקות. כמו שלא הגיוני שאם יד ימין בטעות תחתוך עם הסכין את יד שמאל אזי יד שמאל תיקח את הסכין ותנסה לחתוך את יד ימין בחזרה כנקמה על שהיא פגעה בה, כך לא הגיוני ולא ייתכן שיהודי ירצה לפגוע ביהודי אחר, כולל במי שכביכול מסוכסך עימו ואף הזיק לו בעבר.

כדי לקיים מצווה נעלה זו לא צריך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים רובצים אשר כורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אצל אחד זה יכול להיות שהוא יראה בעל עסק מתחרה שבוודאות עושה מהלך עסקי שגוי והוא יגלה תעצומות נפש ובמקום לשמוח לאיד יזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו. אצל השני זה יכול להתבטא באמירת דבר מה חיובי על מישהו שהוא לא כ"כ מחבב בזמן שגורם שלישי דווקא מרכל עליו או מדבר עליו סרה, וכך במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא ימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל השלישי יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, וזאת למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים. מהבחינה הזו התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה", כפי שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בצורה סיסטמתית חובה עלינו להגן על עצמנו ולשמור ממנו מרחק, אולם בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו.

צדק חברתי, אם כך, אינה רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי אם נתקן מידותינו ונחשוב על השני.

 

"אני ואתה נשנה את העולם, אז יבואו כולם" – כדברי המשורר. שינוי חברתי בנוי מתהליכים של כל פרט ופרט המשפעים על הכלל. הבורא יתברך בפרשת משפטים מניח לנו דרך סלולה להיות עם חזק יציב ומלוכד. מה שנותר לנו זה רק להפנים וליישם ולחתור לערבות הדדית ולאהבת הזולת.

שבת שלום ומבורכת

 

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: