דמעות של מי – חלק ב'

צילום משה אסולין
צילום משה אסולין

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

דמעות של מי

חלק ב'

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

זוכרים מחלק א' את אדיר ידידי הפסיכולוג?
פגשתי בו שוב, התעניינתי על ההתמודדות שלו והזמנתי אותו לשיחה על קפה.
אדיר היה ממש כבוי, העיניים שלו סיפרו הכל.

תגיד אדיר שאלתי באימפולסיביות… אני מעוניין להבין משהו, אתה לא חייב לי תשובה במידה ולא נעים לך.

הוא הסתכל עליי כמו אימפלה מובסת מול צ'יטה מורעבת בשמורת סרנגטי.

התנסחתי כמו נער בתיכון, הרגשתי שככה אצליח לבטא את עצמי.
איפה כל לימודי הפסיכולוגיה והניסיון שלך באים לביטוי מול המשבר שלך? בתכלס' אתה מתמודד כל כל אדם מהשורה"

הוא נעץ בי מבט קשוח וכבר שבאתי להתנצל, אבל הוא הגיב לפניי.

"אני יאמר לך משהו שיסביר לך את הכל. למדתי שנים פסיכולוגיה והוסמכתי לטפל, עברו אצלי בקליניקה המון מטופלים וראיתי הצלחה בתחום. דווקא המשבר הזה הציף בי נקודה שברחתי ממנה שנים, הייתי מספיק מיומן להתחמק ממנה. לא נוח לי להרחיב עליה כאן, בגדול זו תופעה שאני מאוהב בעצמי מאוד על גבול הנרקסיזם, מצאתי את עצמי בודק גבולות בהרבה תחומים בחיים כולל בזוגיות. והנה הבעיה הזו חיכתה לי בפינה המון זמן. אני לא בחרתי במקצוע, המקצוע בחר בי. ההתקדמות שלי הייתה מטאורית מכדי שאעצור ואטפל בעצמי. ועכשיו שאני על שוקת שבורה שום לימוד לא עוזר לי, עשיתי מספיק שטויות ומה שקורה לי זהו תג המחיר. מקווה שעניתי לך על השאלה"

התשובה שלו היתה חזקה עבורי, לחצתי לו את היד "אח שלי, מאחל לך רק טוב ומגיע לך טוב". מה יש לי להגיב אחרי נאום כזה.

דרך אפשרית, לכאורה, להפחתת מספר הפסיכולוגים שאינם מתאימים למקצוע הטיפול מבחינת מבנה האישיות שלהם, היא הפעלת סינון בעת הקבלה ללימודי המקצוע באוניברסיטה. אלא שהקבלה ללימודי המקצועות הטיפוליים נשענת כיום כמעט אך ורק על הישגים אקדמיים, כלומר על ממוצע ציוני הבגרות והציון הפסיכומטרי. גם הקבלה לתואר שני נשענת בעיקר על הישגים לימודיים בתואר הראשון. בחלק ממוסדות הלימוד אומנם נערך ראיון אישי, אך מבחינה אמפירית נמצא כי לראיון אין תוקף, שכן התרשמות המראיין סובייקטיבית לחלוטין. היכולות הלימודיות נותרות אפוא אבן הבוחן העיקרית – ובשל ריבוי המועמדים, הנתונים האקדמיים הנדרשים למקצועות כפסיכולוגיה קליני ופסיכיאטריה גבוהים ביותר. אנשי מקצוע מובילים ובעלי שם מעידים על עצמם שלו היו צריכים להתקבל כיום ללימודי תואר שני, אין להם ספק שלא היו עוברים את דרישות הסף.

המשמעות היא שבמקצועות הטיפוליים משקיעים יותר ויותר באינטלקט ובלימוד השכלתני והאקדמי", אומר ד"ר גבריאל וייל.
"והאמת היא שהאינטלקט חשוב אבל בהחלט לא מספק. כתוצאה מכך שהקבלה ללימודים היא על-פי מצוינות אקדמית, המתקבלים הם אנשים יותר חכמים, יותר מבריקים – אבל גם יותר נרקיסיסטים, פחות אמפתיים ופחות מעורבים בנושאים שדורשים מעורבות חברתית".

הדבר, הוא אומר, מזיק בהמשך. "אנשים הישגיים מתקשים לעתים להודות בקשיים ובחולשות, שכן הדימוי שלהם הוא שהם אנשים מוצלחים. ברגע שיש בזירת עבודה אחת הרבה אנשים הישגיים, יהיה להם קשה יותר להודות שהם צריכים להיעזר, שכן זה כביכול מצביע על חולשה".

האם אנשים שבוחרים ללכת למקצועות טיפוליים בוחרים במקצוע בשל הצורך שלהם להיות מטופלים?

הפסיכולוגיה הדינאמית גורסת שכל בחירה מקורה בבחירות לא מודעות, ולכן חשוב שהאדם יכיר את עצמו וישאל את עצמו מדוע בחר לעסוק במקצוע טיפולי. ייתכן למשל שאדם בוחר במקצוע טיפולי כי יש בו פנטזיית הצלה. זה לא אומר שיש כאן פתולוגיה. בדרך כלל זה מעיד על רגישות גבוהה".

רמת הציונים חשובה מאוד למחקר, אבל לא מדובר בקריטריון חשוב כל כך לצורך העבודה הקלינית", מוסיפה ד"ר אכמון. "הבעיה היא שקשה לבחון יכולות על סמך קריטריונים אחרים, ובהיעדר קריטריון אחר אולי יש משהו בקביעת ההישגים האקדמיים כקריטריון".

אולי זה קריטריון שמכניס את האנשים הלא נכונים? אנשים הישגיים הם בעלי מרקם תכונות שלא תמיד מועיל לטיפול.

זה נכון, אבל מצד שני לא ניתן להכשיר מטפלים שאין להם יכולות אקדמיות. הרי בסופו של דבר אנחנו כן רוצים שאנשי הטיפול יהיו אנשים שהפנימו את החומר. נכון שהלימודים לתואר השני מורכבים מכל מיני מקצועות שאינם בהכרח קשורים לטיפול; לומר שסטודנט שהצטיין בסטטיסטיקה, למשל, יהיה פסיכולוג טוב יותר מאחרים זה מאוד בעייתי. אבל מאידך-גיסא, קריטריונים אחרים אינם חד-משמעיים כמו הישגים לימודיים. קשה מאוד להעריך אם יש למועמד למקצוע טיפולי רגישות לבני אדם, אם הוא מבין סאב-טקסט ואם יש לו יכולת אמפתיה. מהדברים האלה אפשר להתרשם רק מאוחר יותר, במהלך העבודה".

המפתח להתפתחות איש טיפול טוב נעוץ, לדעת ד"ר עומר לאנס, בתקופת ההכשרה. "תהליכי ההכשרה דורשים מהמטפל להתמודד עם עצמו, עם הרגשות שעולים בו. הוא צריך לשמוע בהדרכה דברים לא פשוטים. היכולת לשמוע ולהכיל היא הכלי המרכזי. אין אדם שנולד מטפל דגול. יש תהליכי הכשרה והתמחות מורכבים שבהם המתמחה מקבל משובים. המשובים יכולים לגעת בנקודה תוך-אישיותית, ויש אנשים שזה מאיים עליהם מאוד. אם לאדם אין יכולת להכיל את המשוב הוא לא יכול להיות איש טיפול".

לאנס מדמה את נפש המטפל לתיבת התהודה של המטופל. כדי שטיפול יצליח על המטפל להיות מודע לרגשות שעולים בו כלפי המטופל ולשקף לו אותם. "אם למשל המטופל הוא תוקפני באופן סמוי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא חותך את המטפל בכל פעם שהמטפל מנסה להגיב, המטפל צריך להיות מודע למה שההתנהגות של המטופל עושה לו ולהיות בעל יכולת לשקף לו את מה שהוא מרגיש. אם אין לי יכולת לשכלל את הכלי הטיפולי הזה, כל תהליך ההכשרה לא יעזור. בתוך התהליך של התפתחות של מטפל טוב נמצאת גם היכולת לשמוע את המדריך, את המורה או גם את המטופל אומרים דברים שקשה לשמוע, להתבונן על הדברים ולזהות את החולשות. אנשי טיפול כל הזמן לומדים. אין נקודה שהגעת למנוחה ולנחלה".

לאנס מוסיף כי דרישת הבסיס ממטפל צריכה להיות הנכונות ללכת לטיפול, כיוון שאם הנפש והרגשות הם כי העבודה, חובה לפתח ולשכלל את הכלי הזה. נכונות המטפל ללכת לטיפול מלמדת על נכונות להתמסר לחוויית הטיפול. גם סטודנטים למקצועות הטיפול מעודָדים לעבור טיפול בעצמם.

לדברי אכמון המקצועות הטיפוליים מספקים את הצרכים הנרקיסיסטיים של המטפלים. "מאוד מחמיא שהמטופלים מקשיבים ומעריצים, אבל צריך להשתמש במה שקורה בחדר הטיפול כדי לעזור למטופל ולא כדי לנצל אותו".

ענווה טיפולית

לאנס מוסיף, נקודה חשובה והיא הענווה. "וילפרד ביון אמר שבחדר הטיפול יושבים שני אנשים עם חרדות וטוב שכך – כי אם הם יודעים, אין להם סיבה להיפגש. הרעיון הוא שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים. אם המטפל הוא בעמדה של תמיד יודע, יכולה להיווצר מערכת יחסים של תלות גדולה, וזה ערוץ לפיתוח גורואים. לאדם יש צורך לחפש אנשים שנורא יודעים – ולכן מטפל טוב נמצא בעמדה קשה, כי מטפל טוב לא תמיד יודע"

נזכרתי באחד המרצים שלי לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
היה בו משהו ממזרי סקסיסטי. כל זמן שהוא נכנס לכיתת הלימוד התקיים מתח סמוי בינו לביננו, לייתר דיוק בינו לבין הסטודנטיות.
מצאנו את עצמנו מתעסקים במרצה במקום בתוכן, הוא יצר סביבו באז ודרמה וגרם לנו להתמקד בהשלכות התנהגותיות שלו במסווה מקצועי ואקדמי.

נפרדתי מאדיר בחיבוק גברי. ידעתי שזו לא תהיה השיחה האחרונה שלנו.
אני חייב להבין מי הוא אדיר האמיתי.

ניפגש בחלק הבא.

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: