קטגוריה: יהדות

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו, ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על הנפש הבהמית. זוהי משימת החיים התמידית שהתורה מציבה לפנינו. לא להסתפק לגלות אלוקות רק בנפש האלוקית שבנו, אלא גם בנפש הבהמית שבנו.

חיים אפשר אולי לסדר ביטוח, לחיות אין ביטוח. אדם מחייה את עצמו היום ומחר כאילו מאומה. אבד הטעם, בטל החשק, והוא כאילו מת ועבר מן העולם. השנים החולפות מזמנות תקופות שונות, לכל תקופה התמודדות משל עצמה, ויש תקופות קשות. אדם הוא יצור שברירי – יש להודות, מהר מאוד הוא מאבד סבלנות. נעשה קצר רוח. אמש חשב לעצמו שיכבוש את העולם, היום הוא משוכנע שהעולם כבש אותו. לפני יומיים התחיל להתקדם והנה היום שוב נעצר והתבלבל. אז אולי נוותר ודי?

כמה נעים לנו כשמבינים אותנו, כשנחסך מאתנו הצורך להצטדק ולהסביר מה באמת קרה באירוע מסוים בו נראה כאילו נכשלנו או שגינו במשהו. פרשת "וירא" מלמדת אותנו שאברהם אבינו טרח ללמד זכות, למוצא נקודת זכות כלשהיא שתגרום למנוע את העונש הקשה שנגזר על סדום ושכנותיה. מדוע זה קורה? מדוע התגובות המיידות של בני אדם על מעידות של אחרים היא שלילית, שיפוטית, ולעתים אף אכזרית בעוצמתה? מה היה באברהם אבינו שאיננו רואים כל כך מסביבנו?

גבורתה של רחל אמנו נובעת מאותה נקודה. אבות ואימהות האומה התמודדו עם ניסיון גדול ומשמעותי בחייהם. אברהם אבינו אומר: אני הסכמתי לעקוד את בני. יצחק אומר: אני התגברתי על עצמי ומסרתי נפשי. יעקב אומר: שמתי עצמי ראשון והגנתי על בני. משה רבנו אומר: קיבלתי באהבה את הגזירה שלא להיכנס לארץ. ההחלטה פה היא אכן דבר עצום. אבל רחל אומרת משהו אחר. היא אומרת: "אני הכנסתי צרתי לביתי !" זהו מצב שיכול לעורר קנאה מתמדת גם אצל דמויות גדולות. במהלך חייה יכלה רחל להרהר אולי טעתה בשיקול דעתה אבל "ותקנא רחל באחותה" – מביא רש"י: "אמרה אלמלא שצדקה ממני, לא זכתה להיות אם הבנים ואני עקרה". "היא צדיקה ממני" אומרת רחל: רבש"ע, אני קיבלתי החלטה! החלטה שיש בה אחריות. קיבלתי על עצמי החלטה ואני מוכנה לעמוד בה עם כל המשמעויות שלה.

נקודת השבר מתחילה אצל האדם כשהוא לא מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. כשאדם נמצא בעמדה נפשית של ענוה מוגזמת ופסולה, אז הוא לא מאמין בעבודת ה' שלו ובכוח התפילה שלו, הוא לא מאמין שהוא מסוגל להניע משהו בעולם.
הרמב"ם כותב שאדם יכול לעשות מצוה אחת ועל ידה להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, אבל נח היה 'מקטני אמנה', הוא עמד מול המציאות השפלה שהייתה בימיו, ראה את כל העוצמה של הפשע והחמס, וחש שאין לו שום כלים להתמודד מול המציאות ההזויה והמטורפת הזאת.

מי זקוק להכרת-תודה, הבורא או הנברא?
הכרת התודה היא רגש הקשור לרגשות חיוביים נוספים כמו: שביעות רצון, אושר ותקווה. היא נובעת משני תהליכים קוגניטיביים: ראשית, הכרה בכך שזכיתי לקבל דבר מה חיובי. שנית, הבנה כי קיים גורם חיצוני, שבזכותו השגתי תוצר חיובי זה. הפסיכולוגיה החיובית הוכיחה במחקרים רבים, כי גישה של הכרת תודה מהווה גורם חוסן: הלך-נפש מוקיר תודה מאפשר להגביר אושר, שקט נפשי, ואף בריאות פיסית.

בפרשת השבוע האחרונה בספר התורה, משה רבינו ובני ישראל עומדים מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, נפרד מהם ומת ויהושע בן נון התלמיד הנאמן יורש את מקומו.
משה רבינו נפרד אף הוא מהעם ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו נאמן ביתו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש, חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן לכניסה אל הארץ המובטחת וליישב אותה.

נקודת סוף עצובה וטראגית, למשה ולעם שעברו תלאות ונדודים רבים, חוו הרפתקאות ואירועים היסטוריים, כל זה על מנת להגיע לתכלית והיא הכניסה על ארץ ישראל. והנה בסוף, ממש בסוף מתחולל שינוי בתוכנית. שינוי משמעותי שמסתיים בצער גדול בפטירת מנהיג ישראל

כמידי שנה לקראת יום הכיפורים, עסוקים עמך בית ישראל באמירת סליחות ובבקשות מחילה וסליחה מהסובבים מהחברים ומבני המשפחה.
העיסוק בניקוי פגמי הנפש ובתיקון מערכות היחסים בין אדם לחבירו, חשוב מאוד כחלק מתהליך עמוק של התחדשות המתחיל בראש חודש אלול ושיאו יחול ביום הגדול – יום הכיפורים.

במאמרי זה אני מעוניין להתמקד בנקודה חשובה לכשעצמה, והיא – בקשת הסליחה העצמית.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

דווקא בתוך שדה המלחמה והקטל, בהסתרה שבתוך ההסתרה, דווקא במצבים קשים ומייסרים העוברים על האדם במהלך חייו. הוא עלול לחשוב כי אין אלוקים בקרבו. שם בדברים הקשים העוברים עליו, דווקא שם הוא נמצא.
אתה לוחם מוטרף העומד חשוף ופגוע נפשית ורגשית מהמראות הלא שגרתיים סביבך, אתה  שיצאת למלחמה בשליחות אלוקים וכעת זקוק לעוגן וכתף חזקה. עמוד הקשב! הבורא לא מבקש ממך להתמודד עם מה שאינך מסוגל, עם אתגרים וניסיונות גדולים ממך. הוא מבקש שתשמור על שפיות בסיסית, על רציפויות החיים והפרטים הקטנים הנראים שוליים וזניחים. גם אם לא עמדת בניסיון, "וחשקת בה", המתן להוראות הפעלה. אל תפעל מהבטן מתוך הרגש המשתולל. תזכור שיש מולך אדם. תשמור על צלם אנוש והתגדר בראוי ובמותר לך.

שלום זמן אלול – שלום כיתה א'
אנו נמצאים בתחילתו של חודש אלול, זמן אלול. דיי במילה אלול כדיי להכניס אותנו למסלול הטסט השנתי.
אלול מסמל עבור כולנו התחלה והזדמנות חדשה. ההתרגשות הכללית האוחזת בנו לראות את ילדי הגן העולים לכיתה א' בקריאת "שלום כיתה א'", כן, דווקא כיתה א'. זו התחלה נקייה וחדשה. זו גם משמעות חודש אלול, "שלום זמן אלול", ההתרגשות כללית להתחיל ממש מהתחלה.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, זהו הזמן לבקרה פנימית, לחידוש מערכת המשמעת והבקרה העצמית. תקיעת השופר היומית וסדר הסליחות לבני עדות המזרח, כמו ההכנה לראש השנה וחגי תשרי, מעוררים אותנו להטות אוזן ולפקוח עין אל עצמו פנימה. להתנתק מעט מהחומר ולהתחבר אל הרוח, לשחרר קצת מגשמיות וחיצוניות ולהציץ פנימה.

כל אחד מאיתנו מוזמן מדי פעם לאירוע משמח כגון חתונה או בר מצווה. מקובל מאוד להביא לאירוע מסוג זה מתנה, בדרך כלל מתנה כספית. אך איזו תחושה מלווה נתינה זו? האם תחושה טובה ושמחה או שמא תחושה של פרעון חוב או "תיק שנפל עלינו"?
באופן דומה, כיצד אנו מרגישים כשאנו נותנים צדקה לקבצן היושב לו בפינת הרחוב? האם אנו שמחים בלב שלם על הנתינה או אנו עושים זאת כלאחר יד ומסתפקים בעצם המעשה הטוב ותו לא?

סוד ההצלחה טמון דווקא במצוות "הקלות", "הקטנות" והשגרתיות. בהצלחות קטנות והשגים מזעריים מפרטים קטנים אך יציבים ועקביים
בדיוק כשם שאי אפשר לסימפוניה להישמע הרמונית ומושלמת מבלי שאחרון הנגנים ידייק בתפקידו, או כשם שמה שהופך יצירת אמנות ליפה ובעלת ערך היא הקפדתו של היוצר על כל פרט קטן, כך גם בעולם הרוחני שלנו.
יתר על כן, נראה שיש כאן מסר עקרוני וחשוב בענייני הובלה ומנהיגות שחורג מעבר לגבולות העולם הרוחני. ידועה האימרה "המפקד צריך לדעת שכָּשרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית"

ניתן להעביר את ט”ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו’. “יום האהבה” יכול להיהפך מגרסה חיוורת של “ולנטיין דיי” הנוצרי ליום משמעותי באמת – יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעצמנו וממנו לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.

בקהילת חניכי הישיבות בבית וגן, ניצלו את תקופת הקורונה בה התקיימו התפילות ברחבה הסמוכה לבית הכנסת, להמשך התרחבות בית המדרש. השיפוץ כלל הן הרחבה של

כתוב במשלי 'הוקר רגלך מבית רעך' ופירש רש"י (במסכת חגיגה) 'שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם'. אין זה מן הראוי להרבות בהבאת קורבנות במקדש. זו לא המטרה של בית המקדש, ועם ישראל החטיאו את המטרה!.
כדי להבין את החיסרון שבקורבנות מעין אלו, נצייר לעצמנו יהודי ששכח ששבת היום, הוא מתקשר אל ה'ברוקר' שלו בבורסה ומבקש ממנו לקנות עבורו מניות בשווי חמישים אלף דולר, והנה מיד שנסיים את השיחה, נזכר ששבת היום, טפח לעצמו על המצח, אבל אותו ברוקר כבר קנה עבורו את המניות, ומעסקה זו הרוויח אותו יהודי חצי מיליון דולר. הלך אותו יהודי אל הרב ושאלו מה עליו לעשות. 'עליך לקנות קרבן ולהביאו לבית המקדש!' הורה לו הרב. אותו עשיר לא היסס וקנה את הבהמה השמנה ביותר שניתן היה להשיג- פרה בשווי עשרת אלפים דולר. עלה לבית המקדש להקריבה, ותוך כדי כך אף הואיל לתרום חמשת אלפים דולר לבדק הבית. כששב לביתו וערך לעצמו את החשבון – רווח חצי מליון מול חמש עשרה אלף דולר הוצאות החליט שמעבירה זו הוא בעצם לא כל כך הפסיד…

יום בשורה בעולם התורה עם הוצאתו של הספר החשוב "ארחות השלחן", והוא קיצור הלכות בשר בחלב ותערובות המצויות והנוגעות למעשה בכל זמן, מיוסדות על פי