נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת אחרי מות – קדושים – תשפ"א

איה הקדושה בעיניים – נקודת חוסן אישית וחברתית על  קדושה וייחודיות בחיי האדם

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

פרשות השבוע "אחרי מות-קדושים", מגלמות בתוכן מטענים רוחניים גדולים שיש בכוחן לסייע לפרט ולכלל לגלות את הסוד המנצח בתהליך החיפוש העצמי.

שתי פרשות אלו משלימות אחת את השנייה. פרשת "אחרי מות" עוסקת רבות בהלכות הקשורות לקדושת הכהנים והמקדש, כלומר, "צמצום" הקדושה לציבור מסוים ולמקום מסוים, ואילו פרשת "קדושים" מרחיבה את הקדושה לכל עם ישראל וביחס לכל תחומי החיים, ומופיעות בה מצוות הנוגעות לחיי היום יום של האדם הישראלי ה"פשוט".

כך פותחת פרשת "קדושים": "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב'). הציווי להיות קדוש נאמר לכל עדת בני ישראל, ורש"י אף מוסיף: "מלמד שנאמרה פרשה זו ב"הַקְהֵל", מפני שרוב גופי התורה תלויים בה".

יכולים אנו להבין את משמעות קדושת הכהן והמקדש, אולם מה פירוש הציווי "קדושים תהיו" הנאמר לכל עם ישראל? כיצד יכולים כל ישראל, איש איש במקומו ומצבו, לחיות חיי קדושה?

מה היא קדושה

"קדושה" משמעותה יחוד העצמי והתייצבות מתמדת בקרבת הבורא. "והתקדשתם והייתם קדושים – כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם" (ספורנו, ויקרא י"א, מ"ד). הכרת הבורא היא קדוּשה. קדושה מחייבת את האדם לחיות בתודעה מתמדת של היותו עובד השם, גם בזמן בו הוא עסוק בעמל כפיו בכל תחום שהוא. הוא אינו רק מקדיש שעות ספורות לעבודת השם כפי שהוא מקדיש לפרנסתו או לעניין אחר בחייו, אלא עבודת השם מקיפה את כל חייו – "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).

תהיה קדוש, תתחבר לעצמך זה החוסן שלך

מציאות החיים מלאת תהפוכות ומורכבויות שונות. מאורעות החיים מבלבלים ועלולים לערבב את האדם ומחשבותיו ולסחוף אותו למחוזות שהוא לא היה רוצה להיות בהם. קל להיסחף בזרם, להסתחרר ולאבד את הזהות האישית.

הפתרון הטוב הוא להיות מחובר. חיבור בכמה רבדים. חיבור אמוני, חיבור אישי ותודעתי וחיבור חברתי. כאשר אדם מחובר לאלוקיו, גם אם יעבור באש ובמים, גלים ומשברים, עדיין הוא יגבר עליהם ויצלח להם. זאת האמירה הראשונה שאמר בורא עולם ליהודי הראשון – אברהם אבינו: "לך לך". אתה יוצא עכשיו למסע ארוך, הצעד הראשון הוא ללכת לעצמך, לשורשך (אלשיך). אם תהיה מחובר לעצמך – אף פעם לא תלך לאיבוד.

שורש הרעות נובע מתחושת הבדידות. בדידות אמונית, אישית וחברתית. הציווי קדושים תהיו. קורא לנו להיות מחוברים תמיד לצלם אלוקים שבאדם, ולחיות באמונה.

הדרך לקדושה

התורה דורשת ממנו להיות קדושים, אך הקושי הוא ברמת הביצוע. המציאות מוכיחה כי אנשים מאמינים מתמודדים עם סוגיות חברתיות מובהקות כמו שקר וגניבה, לשון הרע ורכילות, שפיכות דמים ושנאת חינם ועוד מרעין בישין כיוצא בהם.

נהוג לפרש את צירוף שמות הפרשות למשפט "אחרי מות קדושים תהיו". הכוונה היא שכאשר אדם הולך לעולמו הוא עולה אל הקדושה מדרגתו. על כן אין לדבר בגנותו. הקריאה "אחרי מות קדושים תהיו" מבקשת מהחיים – להיות קדושים. הפרשה מציעה לנו רשימת מצוות, סוג של צ'ק ליסט אפשרי, שאם נקיים אותו – הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית – נזכה להיות קדושים, נקיים אורח חיים ראוי ומיוחד או במילים אחרות, ניצור עבורנו חברת מופת. ובכן מה שצריך לעשות בעבור חיים אידיאליים זה לא דברים מסובכים מידי, למשל: לכבד הורים, לקום מפני שיבה, להדר פני זקן, לדאוג לעני, לאהוב את הגר. לא לגנוב, לא לשקר, לא לעשוק, לא להלין שכר, לא לקלל חרש, לא לשים מכשול בפני עיוור, לא לעשות עוול במשפט, לא ללכת רכיל, לא לעמוד על דם רעך ועוד כהנה וכהנה. אם היה עלינו לתאר חברה מושלמת, היינו כותבים את פרשת קדושים.

אז רשימת הנחיות – יש. עכשיו נגיע לחלק היישום שהוא יותר מורכב לביצוע. קל לנו כאנשים פרטיים וכחברה לשפוט זה את זה, להוכיח את הזולת בשם החוק והצדק ולבקש אמת כשלא מדובר בנו. אנחנו מביעים עמדה, מצביעים על חולשה, מפרקים טענה. אכן התוכחה היא כלי חשוב בחברה דמוקרטית, היא עשויה להיות הצעד הראשון בכיוון של העלאת מודעות, לקיחת אחריות, תיקון אישי וצדק חברתי. אך לעיתים אנו ממהרים לשפוט ולא נוקטים בזהירות הראויה, ממהרים להוכיח ולא עוצרים לחשוב על ההשלכות של התוכחה. כאשר מדובר ב"הוכח תוכיח את עמיתך" אין קיצורי דרך. אין להניח הנחות. וגם לא לקפוץ למסקנות. עלינו לבדוק היטב לפני שאנחנו מאשימים, מטיחים, מגבשים דעה, מעלים פוסט, ושופטים אדם לכף חובה. ולפי הרשב"ם, אם נצליח להוכיח זה את זה באופן נאה ומכבד, אז יש סיכוי אף להגיע לשלום!

אבל הפרשה לא עוצרת כאן. היא איננה מסתפקת בהנחיות לגבי שנאה ותוכחה. היא מוסיפה גם את המצווה ההפוכה, והיא: וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ". היא מצווה אותנו בציווים חברתיים כדרך חיים שמטרתן להוביל את האדם למודעות עצמית של אהבה ונתינה, חמלה ורחמים, לצד השאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם. האדם כפרט מהווה נדבך בתוך פסיפס חברתי רחב, על כן הציווים הללו מכוונים גם אל הכלל. ה"אבן עזרא" כותב ש"שתי המצוות יחד – "לא תשנא את אחיך" ו"ואהבת לרעך כמוך": "הנה אלה המצוות כולם נטועות בלב". להרבות באהבה – היא היא הקדושה שאליה הפרשה מכוונת. וזו כל התורה על רגל אחת. ואידך זיל גמור." התורה מצווה שגם כאשר הנסיבות מראות שיכול להיות ענין בלתי רצוי, צריך לראות את הזכות והטוב שבדבר. לימוד זכות היא לא תכונה מולדת, בכדי להשיג אותה יש צורך בהבנה תחילה ובעבודת מידות אינטנסיבית. כזו שמובילה את האדם הפרטי להתבוננות עצמית ובחינה פנימית מתמדת על הנהגותיו ומעשיו בהתאם לייחודיותו וקדושתו, להתעוררות המוטיבציה הפנימית ושאיפה לעלות ולהתעלות עוד ועוד. אם נרצה, זו הדרך הישרה שיבור לו האדם, המדוברת במסכת אבות. דרך חיים של בניה עצמית ותרומה חברתית וציבורית שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם – הזולת.

חיי קדושה הם חיים מתוך אהבה עצמית ואהבת הזולת, חיים של חיבור אל עולם של נתינה ועשיה, יצירה ותנועה והתרחקות מבדידות עצמית וחברתית.

לדעת הרמב"ן קדושה היא תוצאה של גילוי איפוק בתחום הדברים המותרים לנו. אם נרצה, זו תמציתה של היהדות. שילוב של קודש וחול, חומר ורוח גשמיות ורוחניות, חיים שופעים לצד חוקים וגבולות. לתקן עולם במלכות ה'.

שבת שלום ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף