שעת חינוך – אמונה בתוך בקבוק המטרנה

Adorable baby boy in white sunny bedroom. Newborn child relaxing in bed. Nursery for young children. Textile and bedding for kids. Family morning at home. New born kid during tummy time with toy bear.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אמונה בתוך בקבוק המטרנה

במה – מגזין תוכן

הרב פנחס ברייער שליט”א

עומדים אנו בפתחם של ימי החנוכה – ימי האורה, ימים שבהם גבר האור על החושך, גברה הקדושה על הטומאה, כשאנו מדגישים בכל יום בברכה שהימים הם בבחינת "בימים ההם בזמן הזה" – ימים המסוגלים להתחדשות ניסים גם בזמן הזה. מלכות יוון תכננה להילחם על כל הקופה; היוונים לא התפשרו, וגם לא חיפשו קולות, הם נלחמו בכול. היעד היה להגיע למצב של – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
הסלוגן היה: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". הם רצו נתק מוחלט! שום קשר בין היהודי לאלוקיו.

שטיפת מח

השיטה פעלה, במקביל לגזרות ולענישה, בשטיפת מח אינטנסיבית, כפי שהמפרשים מסבירים בתובנה מעניינת את עניין הכתיבה על 'קרן השור' דווקא. בזמנם שימשה הקרן כבקבוק לתינוק. היו ממלאים שתייה בצד הרחב, כשהתינוק שותה מפיית הקרן. היוונים רצו שעוד בהיותם תינוקות בעריסה – יראו מול עיניהם את המשפט – אין לכם חלק באלוקי ישראל. שטיפת מוח מגיל אפס. לכן המלחמה בתרבות יוון צריכה להיות בשטיפת מוח נגדית, על-ידי החדרה אין סופית, מגיל הינקות, כי – יש לנו חלק באלוקי ישראל. עלינו להחדיר בילדינו בעודם בעריסה, בבחינת זה לעומת זה, כי ד' הוא מלכנו ולו אנו עבדים.
הדברים נשמעים פשוטים ומוסכמים, אולי אפילו נראה כי מדובר בנושא שאין צורך לעורר עליו, אבל אנו אמונים על היסוד שטבע בעל ה'מסילת ישרים', שיש דברים שמרוב פשטותם – ההיעלם מצוי. אנחנו חדורים כל כך בידיעה שהכול מתנהל מלמעלה ושהקב"ה הוא מרכז חיינו, עד שלפעמים אנחנו שוכחים להקדיש זמן כדי להחדיר ולשנן עניין חשוב זה לילדינו.
מספרים שאדם פגש את חברו, וסיפר לו על חלום מעניין ומרגש, שבו הקב"ה מדבר אתו ומבשר לו בשורה משמחת. שאלו חברו – "מה אתה מתפלא? זה פשוט וידוע, שעל מה שחושבים ביום – חולמים בלילה. כנראה היית עסוק במשך היום בדבקות בבורא
יתברך שמו, והתוצאה שחלמת על הקב"ה!"
ענה לו חברו – "מה פתאום?! מתי יצא לי לחשוב על הקב"ה? קמתי, התפללתי, הלכתי לכולל, למדתי סדר א', אחרי זה התפללתי מנחה ומעריב, ושוב למדתי בחברותא. מתי בדיוק יצא לי לחשוב עליו!"…
מצחיק וכואב… לפעמים עושים הכול, ושוכחים מהעיקר; שוכחים להחדיר שהכול הכול נע סביב נקודה מרכזית, והיא
הבורא יתברך שמו.

לבד בעיר רחוקה וזרה

בפרשת השבוע אנו לומדים על מכירת יוסף. יוסף הצדיק, בן הזקונים של יעקב אבינו, נמכר לעבד ומגיע למצרים. הוא מושלך לבור בעלילת שווא, בהמשך נהיה אחראי על בית האסורים, עד לתפקידו כמשנה למלך… יש מכנה משותף לכל המצבים: תמיד מצוין שיוסף היה איש מצליח, וד' עמו. מסביר רש"י: וד' עמו – שהיה שם שמים שגור על פיו.
לא משנה מה המצב, האם הוא מאיר לי פנים או להיפך – שם שמים שגור על פיו. זה היה סוד הצלחתו. כי כשחיים את ד', כששם שמים שגור בפה, יכולים לכל הקשיים ועומדים בכל הניסיונות.
כמה חשוב לחיות עם זה – כשהכול "הולך", להזכיר לעצמנו שהכול בס"ד וב"ה; אך גם אם המצב נראה קשה, להדגיש שבע"ה הכול יהיה בסדר, ושד' אתנו בניסיון. זו מהותו של היהודי – בכל דרכך דעהו.
אלו דברים שלא חודרים דרך האוויר, גם לא דרך השתייה; אלו מילים ומשפטים שילדים צריכים לשמוע בוקר, צהריים וערב, לנשום
ולחיות זאת עשרים וארבע שעות ביממה. לא מספיק שאנחנו חושבים כך, ואפילו מרגישים זאת ממש. ילדים לא קוראים מחשבות, וגם לא יודעים מה אנו מרגישים בתוכנו. ילדים צריכים לשמוע ולראות, רק כך הם יפנימו, ויחיו כך.
סיפר לי יהודי, כי הוא שאל פעם את ילדיו בסעודת שבת, מה יעשו בסיטואציה שבה יגלו כי עלו בטעות לאוטובוס לא מתאים, וימצאו את עצמם בעיר זרה?

הוא אומר, שהיה מרתק לראות איך כל ילד חושב להתמודד בסגנון אחר, איך כל אחד מגלה יוזמה ותושייה בצורה שונה, אבל המרגשת ביותר הייתה תגובתה של הבת, בת הארבע. היא אמרה בתום: "מה הבעיה, אני הייתי מתפללת לד' שיעזור לי"…
אני התרגשתי מהתשובה, לא מהחלק של הטוהר שבסיפור, אלא מהעובדה שילדה בת ארבע הפנימה, שהאופציה הראשונה להתמודדות עם מצב לא נעים היא תפילה. זה דבר שהילדה ספגה מהאווירה בבית, מהדיבורים, מההתייחסות לכל מצב.
לענייננו, בית שבו שם שמים שגור, בית שבו מדברים על ד', חיים את ד', מודים ומבקשים, זה בית שהילדים הגדלים בו קולטים כי "יש
לנו חלק באלוקי ישראל"…

רגע לפני שהטנדר מגיע

יש לנו אין ספור הזדמנויות להחדיר זאת. כשמחפשים נעל שלוש דקות לפני שההסעה מגיעה, אפשר להגיד ילדים: בואו נתפלל לד' שנמצא את הנעל של יוסי… כשרצים לאוטובוס – ילדים, בואו נתפלל שלא נאחר… כשמערבבים את התערובות של העוגה, כשהופכים את העוגה, נציע: ילדים, בואו נתפלל שזה יצליח… וכך גם בחלק של ההודיה. כשהמשלוח מגיע מהסופר – ילדים, בואו נודה לד' על השפע. כשילד מביא ציון טוב, נציע – בואו נודה לד' שיש לנו ילד מיוחד כזה. כך כשמגיע רהיט חדש… כשמקבלים בשורה טובה… בכל יום ובכל מצב – שם שמים יהיה שגור על פינו.

להנחיל לדורות הבאים

נסיים בדבריו של האר"י הקדוש, על הפסוק: "הנסתרות לד' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו". אומר האר"י הקדוש, שבכל הנוגע לאהבת הבורא ויראתו – הדברים הם בגדר 'נסתרות', בינינו לבין ד' אלוקינו, ואין עניין בפרסומם. אבל הנגלות – המצוות המעשיות – צריכות להיות 'לנו ולבנינו' – יש לקיימן בפרסום. אולם שמעתי מאחד מגדולי הדור שאמר, שכיום – גם הנסתרות חייבות להיות לנו ולבנינו. גם יראת השמים שיש בהורים חייבת להיות בגלוי, עניין זה של 'שם שמים שגור על פינו' – חייב להיות בגלוי, כדי שזה יעבור גם לבנינו.
אם נחיה כך, הרי קיימת הקביעה החד משמעית של חז"ל במסכת סוכה, "שותא דינוקא, או דאבוהו או דאימיה" – סגנון דיבורו של הילד לקוח מהאבא או מהאמא – אם זה מה שהילדים ישמעו, זה מה שהם יפנימו, וגם יעבירו לדורות הבאים בסייעתא דשמיא.

אולי יעניין אותך גם

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: