כל בית חייב אמה על אמה לזכר החורבן? הגאון רבי מאיר אמסלם מסביר

הרב מאיר אמסלם דומץ נוה יעקב ראש כולל נר יוסף אב"ד פחד יצחק קורונה
הרב מאיר אמסלם דומץ נוה יעקב ראש כולל נר יוסף אב"ד פחד יצחק קורונה

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

המחבר בסי' תק"ס סע' א' הביא הדין שיש לעשות זכר לחרבן בסיוד הבית. ומקורו מהגמ' ב"ב דף ס' ע"ב. והנה שם בגמ' מובאות שלש ברייתות. בראשונה כתוב שבזמן הזה משום חרבן ביהמ"ק לא מסיידין ולא מכיירין ולא מפייחין, והם מיני פיתוחים לקישוט על הקיר. בברייתא השניה כתוב שאין מסיידין, אבל יש תקנה ע"י תערובת סיד אחר תבן, ובברייתא השלישית איתא שמותר לסייד את ביתו רק שישאר אמה על אמה.

והנה ראשית יש לברר באיזה סוג של חדר צריך לעשות זכר לחרבן. בשאילת יעב"ץ ס' קסט כותב שכל מה שעשוי לדירת כבוד צריך לעשות בו זכר לחרבן, והמודד בזה הוא כל מה שחייב במזוזה. לכן כל מה שאין בו חיוב מזוזה או מפני השיעור, או מפני השימוש ג"כ פטור מלעשות בו זכר לחורבן.

ובאותה שאלה דן האי צריך לעשות היכר בכל חדר, או סגי במקום אחד ופוטר בו את כל הבית. הא"ר נוקט שצריך לעשות בכל חדר, ונימוקו עמו שכל הטעם הוא כדאיתא בלבוש שתמיד יזכור החרבן ויתאונן לבו עליו, ואם יעשה סימן רק במקום אחד בבית, מאי אהני ליה כשבא בחדר אחר. אכן היעב"ץ חלק עליו וכתב שסגי בחדר אחד לכל הבית, וכן הביא בברכ"י להלכה שדי בכך. ואפשר לומר הטעם שהרי הגמ' אמרה סד אדם את ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה וכו' והנה סתם בית הוא כמה חדרים, ואם לאו היה צריכה הגמ' להדגיש שיש לעשות זכר לחורבן בכל חדר וחדר, ומשמע מפשיטות הלשון שאי"צ אלא זכר אחד לכל הבית. אמנם מוסיף שם שאם עושה בנין נפרד, כגון בחצירו מוסיף עוד חדר, צריך להשאיר אמה על אמה ג"כ, שאין הוא נפטר במה שמשאיר זכר בבית. וכן בסוכת החג, אם לא יושב שם במשך השנה פטור, אבל אם יושב שם במשך השנה צריך לעשות זכר לחרבן.

והנה בעצם הדין יש מחלוקת גדולה בראשונים. לעיל הזכרנו שהגמ' הביאה ג' ברייתות ויש לראות אם הם חולקים או לא. הרמב"ם בפ"ה מהל' תענית הל' י"ב הביא דין זה, וכותב שאין בונים בנין מלכים לעולם רק טח בטיט ומסיד ומשייר אמה על אמה, וכן הביא הדין של לוקח חדר מסוידת שהיא בחזקתה. הטור הקשה עליו שאין משמע כן בגמ', שאחרי שהגמ' הביאה הדינים האלה וסיימה אלא כך אמרו חכמים סד בסיד ומשייר אמה על אמה. מדייק הטור שעל ידי שיור אמה על אמה הכל מותר אפילו כיור ופיוח. והב"י הקשה כמה קושיות על הטור, ומסיק שיש שתי אפשרויות ברמב"ם; א. שלומד שכיור ופיוח הם מיני פיתוחים וסיד כמשמעו, ובא להשמיענו שכל אלו אסורים על הסיד דווקא, אבל אם כייר או פייח בלא סיד מותר, שאז אין לו שום תואר ולא הדר, ובזה מועיל שיור אמה או יכול להיות שסיד הוא ג"כ סוג פיתוח למינו, ב. עוד אפשר בדרך אחרת לבאר שהמלכים אינם עושים טיט אלא הכל בסיד, ובאופן זה לא יועיל שום שיור, אלא דווקא צריך טיח של טיט, ואח"כ אפילו אם יעשה כיור ופיוח אין בכך כלום בתנאי שישאר אמה על אמה. והנה המ"א כתב שהמנהג כמו הטור, דאם שייר אע"א בכל גווני מותר, וכ"כ בדרכי משה, וכן הביאו האחרונים. ופלא קצת שהרמ"א לא הגיה כלום בשו"ע. והנה הרי"ף והרא"ש בסוף מס' תענית, לא העתיקו בכלל את הברייתות הא' רק האחרונה. וכתב הב"י שאין להבין בדבריהם שהם לא סוברים כן להל', אלא היות ואפילו סיד פשוט מותר רק  בשיור כל שכן שאין לעשות כבנין המלכים אפילו ע"י שיור, וכן מוכח מהר"ן שהעתיק הברייתא הא' על לשון הרי"ף וכן משמע מהרמב"ן בתורת אדם.

והנה המחבר בשו"ע העתיק לשון הרמב"ם. ולפי דבריו הסבר הרמב"ם הוא אחד משני האופנים, ונ"מ ביניהם שלפי הצד הא' אין שום היתר לעשות שום כיור, או טפעטי"ם וכדומה, ואפילו אם שייר אבל לפי הצד השני אם קדם טיח של טיט כמו שנהוג היום אפלו אם מכייר מותר. ולפ"ז יוצא שהרמב"ם לומד שאין הברייתות פליגי אהדדי, אלא הברייתא הא' באה לאסור מכל וכל כל מיני פיתוחים, ואילו השתי ברייתות בסוף באו להשמיע כל אחת אופן של היתר או טיח של טיט, או שיור אע"א.

ובספ' נהר שלום מביא שלמעשה נראה יותר שמהלך הרמב"ם הוא כמו הצד הראשון, שאם הבנין עצמו עשוי פיתוחים אסור ולית ליה תקנתא, וזה הברייתא הא', אכן בהמשך הדין הוא חולק קצת על הב"י והוא לומד ששתי הברייתות פליגי, דאחת באה לומר שהעיקר הוא העירבוב עם טיט ואז מותר אפילו בלי שיור, ואילו השנייה סוברת שעיקר ההיתר הוא השיור, ואפילו ע"י עירוב צריך שיור. ובזה פסק כמו הברייתא השנייה, ששם נאמר כך אמרו חכמים, ועוד שקלי וטרי בה אימוראים. יוצא לפי דבריו שכל מיני פיתוח שעושים בימינו לדעת המחבר הם אסורים. וכל מה שמועיל הוא סיד, ע"י שיור. ובזה התקשיתי על הכף החיים שציטט לשון המ"א שבכל גווני די בשיור אע"א ותו לא, וצ"ע.

בשו"ת רדב"ז לומד אחרת ברמב"ם. בהתחלה הוא נוקט כמו הב"י, אבל בסוף אמר שברור הוא שחכמים הלכו בזה להקל ולא להחמיר, שהרי הברייתא אומרת שם שאם קנה חצר מכוירת הרי היא בחזקתה. תינח אם זה ישן, יש לתלות שנעשה לפני החרבן ואם היה בהיתר אין קפידה, אבל אם רואים חדש א"כ ודאי נעשה באיסור ולמה היא בחזקתה. אלא היות והקונה לא עשה בה שום אסור שבקינן לה, מוכח הוא שהלכו בזה לקולא ולא לחומרא, לכן לכתחילה לא יבנה בנין מלכים אבל אם הלך ועשה די אם קולף שיעור אע"א.

וכן מוכיח שם דעת הרי"ף והרא"ש ממה שלא הביאו הברייתא הא' אלא רק האחרונה, וא"א לומר שהם חולקים על זה מכל וכל, שהרי הר"ן הביא הברייתא, אלא שלכתחילה אין לעשות, וזה כש"כ מסיוד שאפילו בזה בעינן שיור, אבל אם עשה אין בזה קפידה רק שקלוף שיעור אע"א.

נמצינו למדים לפי דבריו שלכתחילה אין לעשות ואם הלך ועשה אם שייר די בכך. ואפשר על זה סמכו האידנא גם ההולכים לפי שיטת המחבר לעשות פיתוחים. רק מה שקשה קצת שזה נקרא לכתחילה שמהרדב"ז משמע שאם קנה חצר מכוירת או אם הלך ועשה דהיינו בלי לדעת שאסור, אבל בלא"ה אין היתר לעשות.

ויש לדון עוד בדין הקונה חצר מסוידת, דהגמ' אמרה הרי היא בחזקתה והמ"א אומר שחזקתה היינו אם נעשה לפני החרבן, או ביד עכו"ם, אבל אם נעשה בידי ישראל אסור וחייב לקלוף אע"א. וראיתי בשול"ג שצווח כי כרוכיא מנין לפוסקים לחלק בזה אם נעשה בהיתר או באיסור ונשאר בצ"ע.

ויש לחקור מה האיסור בעניין פיוח וכיור. האי עצם העשייה אסורה מפני שאסור לעשות דבר מושלם כל זמן שבית המקדש חרב, או"ד שצריך לעשות זכר לחרבן שכל הזמן יראה ויצר ליבו. ונ"מ בין שני הצדדים בקונה בית מוכן, דלפי צד הא' יש לומר שמותר להשאיר כן שהרי הוא לא עשה, אבל לפי צד ב' אפילו אם לא עשה בעצמו, הרי בעינן זכר למקדש וליכא. וכן מוכח מהלבוש והרדב"ז שנקטו כמו הצד הראשון, שהם כותבים בפירוש שאם לקחה מגוי, אין צורך לקלוף. ומדוע? בשלימא לפני החרבן ניחא, אבל אחרי מאי היתירא. אלא היא הנותנת שאם נעשה ע"י גוי, אין חיוב לקלוף, הוי אומר שהאסור הוא לעושה בשלימות, אבל אין ללמוד מכאן שצריך תמיד בדווקא שיהא סימן לחרבן. ומה שמוכח מהלבוש שאם לקח מישראל צריך לקלוף משום שישראל שעשאה באיסור חל עליה שם של איסור, ולעולם לא הותר, לכן חייב לקלוף אע"א.

ולכאו' יש להביא ראיה מהגמ' כמו הצד הא'. שהרי הגמ' אמרה הרי היא בחזקתה ולא בעי תיקון משמע, מזה שהגמ' לא הזכירה, וכן הביא הרדב"ז. ועוד יש להביא ראיה אחרת שהגמ' הביאה ג' דינים יחד בית סעודה ותכשיטים, ובכולם אמרה עושה ומשייר משמע אם עושה צריך לשייר, אבל אם לא הוא עשה אלא אחר, אין קפידא, וכל הצער הוא אם עושה דבר ואינו משלים אותו. אבל שיהיה חובה בכל גווני לעשות זכר לחרבן זה לא שמענו ולא מצאנו. לכן אפשר לומר בפשטות שאם קונה בית מכויר אין לו חובה לקלוף, ומהיות טוב אם רוצה יכול לקלוף אע"א.

וכן יש להביא ראיה מהשאילתות בפר' יתרו שאילתא נ"ז שעיקר הקפידה הוא על העשייה שמשוה שם הדין של עשיית צורות של ע"ז וכותב שאם עשאום אחרים מותר לישראל להשתמש בהם, ולא חיישינן לחשד. ומביא ראיה מברייתא ב"ב לקח חדר וכו', וכן לומד שם הנצי"ב, ומוכיח שכן דעת הרי"ף והרא"ש ג"כ.

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: