שתי פרשות אלו משלימות אחת את השנייה. פרשת "אחרי מות" עוסקת רבות בהלכות הקשורות לקדושת הכהנים והמקדש, כלומר, "צמצום" הקדושה לציבור מסוים ולמקום מסוים, ואילו פרשת "קדושים" מרחיבה את הקדושה לכל עם ישראל וביחס לכל תחומי החיים, ומופיעות בה מצוות הנוגעות לחיי היום יום של האדם הישראלי ה"פשוט".

שורש מחלת הצרעת אינו פיזי אלא רוחני, אמנם היא יוצאת לפועל ומתבטאת בהופעה פיזית אך כדי להתרפא ממנה לא הולכים לרופא אלא הכהן, דמותו הרוחנית היא זו שעוזרת למצורע להירפא ולהשתקם. תהליך השיקום בא להחזיר למצורע את הקודים הרוחניים והחברתיים שאיבד כתוצאה ממעשיו, לאחר השיקום הוא יוכל לחזור לחיים אישיים וחברתיים תקינים.
בספר 'כלי יקר'. מבואר כי הצעד הראשון בתיקון החטא הוא לרדת לשורש הנגע; להבין מהיכן צמח. הוא מונה שלוש תכונות המצמיחות נגעים:

המסתורין הפרשני שנחשפנו אליו עד כה בנוגע לדממת אהרן לנוכח מיתת שני בניו לנגד עיניו, ממחיש עד כמה סוגיות מרכזיות בפנומנולוגיה ובפסיכואנליזה (במישור המודע ובמישור הפחות מודע) יכולות להוסיף להשקפה הדתית, וכפי שהיטיב לנסח זאת א. פרום בספרו "פסיכואנליזה ודת" בדבריו על תרומת הטיפול הפסיכולוגי לאדם הדתי:
"הריפוי הפסיכואנליטי של הנפש מטרתו לעזור לחולה להגיע למצב שאפשר לקרוא לו דתי במובן ההומאני, מטרתו לאפשר לחולה לרכוש לו את היכולת לראות את האמת, לאהוב, להשתחרר, ולהיות אחראי למעשיו וער לקול מצפונו.

מיהו ה"אני"? ומהי הנפש? הפסיכולוגיה המערבית, שבראשה עמד זיגמונד פרויד, טענה שהאדם הוא אוסף של יצרים תובעניים, ולכן הוא שואף מעצם טבעו לעונג מלא, אלא שאם כל אחד היה ממלא את דחפיו הרי שהחברה לא הייתה יכולה להתקיים. לכן היא מציעה לאדם להתאפק ולהיות ב"חוסר נחת", ואף לדחות את סיפוקיו לתועלת הכלל. היצר כאן מתברר בשורשו כדבר שלילי המזיק לחברה, ולדאבונו נאלץ האדם לדחוק אותו ולהעלימו.

התורה חותמת לנו את הספר, את תקופת החורף ואת השנה היהודית בהנחיה ברורה ומעצימה. "תתקהלו, תתחברו, כאיש אחד בלב אחד מתוך מטרה אחת, לעשות רצון ה', כל התקהלות אחרת עלולה להביא לתוצאות גרועות. ככל שתתחברו יחד, תהיו ערבים זה לזה ושמחים זה מזה, תשרה עליכם ברכה, ברכת האל. " "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". אין דיי רק בכוחו של האדם המוגבל להשכין את השכינה האלוקית במעשי ידיו, עליו לקבל את סיוע מכח הציבור – הכלל, לשם כך מברך משה ברכה מיוחדת של משה רבנו, שאכן כך יהיה וכשאר יהיו עם ישראל מונעים מכוח האחדות, יזכו לדרגה של "ושכנתי בתוכם" בתוך המשכן הכללי שנעשה על-ידי בני-ישראל ואף במשכן הפרטי של כל אחד ואחד.

לכל חטא יש תיקון, כל עוד אין חזרה על הקלקול. גם אם שברת, תוכל לתקן.
בכל יהודי יש כוח לצאת מעבדות החומר אל חירות הרוח. בדורות הקודמים היו גם ניסיונות הנדמים לבני דורנו כקטנים לעומת ניסיונות הדור הזה. על כך נאמר "דור דור ודורשיו". בכל דור יש אתגרים המאפיינים אותו ומותאמים לסך הכוחות של בני הדור. היכולת לצלוח משברים אתגרים וניסיונות נעוץ בשני נקודות עיקריות. אחדות ואמונה. כוח האחדות עמיד מול הלחצים השליליים המתעוררים עלינו חדשות לבקרים. כוח האמונה מנטרל את כל מה שסותר אותה ומנוגד לה.

העבדות האמיתית הפנימית, להרגיש ולחיות שיש אדון אחד לכולנו, וכולנו עבדיו. זו פניה גם לאדם המתרברב השוכח מי אלוקיו ומגיע לגניבה, וזו פניה לאדון שקנה אותו. גם אם אתה אדון לעבד, זה אך ורק למעשי-ידיו. היינו מה שהוא פועל, עובד ועושה קנוי לך. אבל לא רוחו ולא נשמתו. לכן עליך להתייחס אליו בכבוד, בדרך ארץ ובחמלה ערכית. שהרי אמרו חכמים, מי שקנה עבד, קנה אדון לעצמו. כלומר, אין להרגיש ולחוש שאתה שולט במעמדו של העבד, דע כי כאשר קנית עבד קנית אדון לעצמך. על כן מיד אחרי מתן תורה, מזכירה התורה שהאדם הוא צלם אלוקים, יש בתוכו נשמה אלוקית הנבנית ומתגשמת ע"י התורה וחוקיה. גם העבד שנמכר בגניבתו, מזכיר לנו  שאין להתעלם ממהותה של העבדות האמיתית. .

חיי האדם השגרתיים מהווים את רוב חייו בדרך כלל, ולכן מסתבר שאין די באותו גילוי פנימי וחד פעמי של מעמקי הנפש בעת צרה, מפני שברוב הזמן חיינו הם חיי שגרה, ובחיים אלו הפנימיות מכוסה ונשכחת מאחורי שכבות ההגנה והשכחה. בהמשך למשל של מנגנון ההדחקה, נוכל להבין שכשם שאדם מדחיק נושא או זיכרון כאוב ומעיק, למרות שכל עוד הוא לא יפתור את הבעיה מן השורש, היא תצוץ מדי פעם בתודעתו, אולם, מנגנון ההדחקה ימשיך לעבוד רוב הזמן, ויסלק את הכאב והתחושה הלא נעימה שמתלווה אליה. הוא הדין ביחס לאמונה, שאמנם פורצת ממעמקי הנפש בעת צרה, אך אם בזמני שגרה היא איננה שותפה פעילה בחיי האדם, הרי שהעיקר חסר מן הספר.

כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.

מובא שרבי פרידא למד עם תלמיד חלוש-שכל ארבע מאות פעם כל ענין וענין. פעם קראו לר' פרידא לבוא לסדר איזה ענין, ובגלל זה תלמידו לא הקשיב לשיעורו מלוא- קשב. כאשר לא קלט גם אחרי ארבע מאות פעמים, שאל אותו ר' פרידא מה הסיבה וענה לו שלא התרכז. ענה רבי פרידא 'תן דעתך' – ושנן לו שוב ארבע מאות פעמים. יצא בת קול מן שמים וכו' (עירובין נד:)

מניין משיגים סבלנות עצומה כזאת? ולמה לא דאג ר' פרידא על איבוד זמנו? אלא שהייתה לו המידה הברוכה של נושא בעול עם חברו, והיינו שהוא מחק מדעתו את ערכו העצמי, וראה רק את הערך של הזולת. כאילו הוא נולד רק לשרת את הזולת.

העיקרון הגדול שעלינו ללמוד: יש להשתדל לשאת בעול עם הזולת, לשמוע ממנו על בעיותיו ולטרוח לעזור לו, לשמוח בשמחתו ולעשות למענו כל מה שרק אפשר. על ידי זה זוכים לתורה, לחיזוק הלכידות החברתית גם של הפרט בתוך הכלל וגם של הכלל על הפרט ויותר מזה: זוכים לקרבת הקב"ה.

אחד המחזות המופלאים והמרהיבים ביותר בבריאה היא הבריאה עצמה,  ה'חזון איש' בספרו "אמונה וביטחון" מגדיר זאת בצורה נפלאה: "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו… כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא".

יוסף היה בחושך מספר שנים כאשר נזרק לבור, לאחר מכן נמכר לישמעאלים, ומשם העלילה של אשת פוטיפר, והוא נזרק לכלא. הוא עבר תלאות היה בתקופת חושך, הוא ידע שהוא נועד לגדולות והאמין שזה יגיע, לכאורה כל אחד שנמצא במקום כזה אמור להרגיש רע ולאבד תקוה אך לא כך הדבר בסיפור זה, הוא לא איבד את התקווה, והמשיך להאמין שמשהו גדול מחכה לו, שאין רע יורד מלמעלה, וזאת הדרך שהוא צריך לעבור. 

קשה לתאר את גודל הניסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. אלו תעצומות נפש הוא מגלה בעצמו. כך גם על השנים שישב בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך, המדרש מביא שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה ייסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: ה' אף פעם לא עוזב אותך. הייסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של חסד ורחמים.

חשוב גם להבין שהגדרת הזהות היא תהליך המתמשך לאורך החיים ואתגר זהות שהיה משמעותי בשלב כלשהו עשוי בשלב הבא להפוך לקיפאון, כזה שנותן תחושת נינוחות וביטחון, אך למעשה קוטע את תהליך הצמיחה והחיוּת של האדם. האדם צומח באמצעות הרחבת יכולת ההכלה שלו ויצירת מורכבות, גמישות והתאמה למצבי החיים. ניסיון החיים אינו למידה שארעה בעבר ושחזור חוזר ומת מיד שלה בהווה, אלא הליך תמידי של למידה. כך נוכל לראות אנשים צעירים בגילם אך מתים מנטלית וזקנים בגילם שהם צעירים בגישה ובלמידה שלהם בכל רגע ורגע.

קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם – בזכות הטלטלות שעובר לרוב הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ועל כן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו, ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על הנפש הבהמית. זוהי משימת החיים התמידית שהתורה מציבה לפנינו. לא להסתפק לגלות אלוקות רק בנפש האלוקית שבנו, אלא גם בנפש הבהמית שבנו.

חיים אפשר אולי לסדר ביטוח, לחיות אין ביטוח. אדם מחייה את עצמו היום ומחר כאילו מאומה. אבד הטעם, בטל החשק, והוא כאילו מת ועבר מן העולם. השנים החולפות מזמנות תקופות שונות, לכל תקופה התמודדות משל עצמה, ויש תקופות קשות. אדם הוא יצור שברירי – יש להודות, מהר מאוד הוא מאבד סבלנות. נעשה קצר רוח. אמש חשב לעצמו שיכבוש את העולם, היום הוא משוכנע שהעולם כבש אותו. לפני יומיים התחיל להתקדם והנה היום שוב נעצר והתבלבל. אז אולי נוותר ודי?

כמה נעים לנו כשמבינים אותנו, כשנחסך מאתנו הצורך להצטדק ולהסביר מה באמת קרה באירוע מסוים בו נראה כאילו נכשלנו או שגינו במשהו. פרשת "וירא" מלמדת אותנו שאברהם אבינו טרח ללמד זכות, למוצא נקודת זכות כלשהיא שתגרום למנוע את העונש הקשה שנגזר על סדום ושכנותיה. מדוע זה קורה? מדוע התגובות המיידות של בני אדם על מעידות של אחרים היא שלילית, שיפוטית, ולעתים אף אכזרית בעוצמתה? מה היה באברהם אבינו שאיננו רואים כל כך מסביבנו?

גבורתה של רחל אמנו נובעת מאותה נקודה. אבות ואימהות האומה התמודדו עם ניסיון גדול ומשמעותי בחייהם. אברהם אבינו אומר: אני הסכמתי לעקוד את בני. יצחק אומר: אני התגברתי על עצמי ומסרתי נפשי. יעקב אומר: שמתי עצמי ראשון והגנתי על בני. משה רבנו אומר: קיבלתי באהבה את הגזירה שלא להיכנס לארץ. ההחלטה פה היא אכן דבר עצום. אבל רחל אומרת משהו אחר. היא אומרת: "אני הכנסתי צרתי לביתי !" זהו מצב שיכול לעורר קנאה מתמדת גם אצל דמויות גדולות. במהלך חייה יכלה רחל להרהר אולי טעתה בשיקול דעתה אבל "ותקנא רחל באחותה" – מביא רש"י: "אמרה אלמלא שצדקה ממני, לא זכתה להיות אם הבנים ואני עקרה". "היא צדיקה ממני" אומרת רחל: רבש"ע, אני קיבלתי החלטה! החלטה שיש בה אחריות. קיבלתי על עצמי החלטה ואני מוכנה לעמוד בה עם כל המשמעויות שלה.

נקודת השבר מתחילה אצל האדם כשהוא לא מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. כשאדם נמצא בעמדה נפשית של ענוה מוגזמת ופסולה, אז הוא לא מאמין בעבודת ה' שלו ובכוח התפילה שלו, הוא לא מאמין שהוא מסוגל להניע משהו בעולם.
הרמב"ם כותב שאדם יכול לעשות מצוה אחת ועל ידה להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, אבל נח היה 'מקטני אמנה', הוא עמד מול המציאות השפלה שהייתה בימיו, ראה את כל העוצמה של הפשע והחמס, וחש שאין לו שום כלים להתמודד מול המציאות ההזויה והמטורפת הזאת.

מי זקוק להכרת-תודה, הבורא או הנברא?
הכרת התודה היא רגש הקשור לרגשות חיוביים נוספים כמו: שביעות רצון, אושר ותקווה. היא נובעת משני תהליכים קוגניטיביים: ראשית, הכרה בכך שזכיתי לקבל דבר מה חיובי. שנית, הבנה כי קיים גורם חיצוני, שבזכותו השגתי תוצר חיובי זה. הפסיכולוגיה החיובית הוכיחה במחקרים רבים, כי גישה של הכרת תודה מהווה גורם חוסן: הלך-נפש מוקיר תודה מאפשר להגביר אושר, שקט נפשי, ואף בריאות פיסית.

בפרשת השבוע האחרונה בספר התורה, משה רבינו ובני ישראל עומדים מול מציאות שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, נפרד מהם ומת ויהושע בן נון התלמיד הנאמן יורש את מקומו.
משה רבינו נפרד אף הוא מהעם ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו נאמן ביתו. במקביל עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש, חיי הנדודים במדבר מסתיימים, ועתה עליהם להתכונן לכניסה אל הארץ המובטחת וליישב אותה.

נקודת סוף עצובה וטראגית, למשה ולעם שעברו תלאות ונדודים רבים, חוו הרפתקאות ואירועים היסטוריים, כל זה על מנת להגיע לתכלית והיא הכניסה על ארץ ישראל. והנה בסוף, ממש בסוף מתחולל שינוי בתוכנית. שינוי משמעותי שמסתיים בצער גדול בפטירת מנהיג ישראל

כמידי שנה לקראת יום הכיפורים, עסוקים עמך בית ישראל באמירת סליחות ובבקשות מחילה וסליחה מהסובבים מהחברים ומבני המשפחה.
העיסוק בניקוי פגמי הנפש ובתיקון מערכות היחסים בין אדם לחבירו, חשוב מאוד כחלק מתהליך עמוק של התחדשות המתחיל בראש חודש אלול ושיאו יחול ביום הגדול – יום הכיפורים.

במאמרי זה אני מעוניין להתמקד בנקודה חשובה לכשעצמה, והיא – בקשת הסליחה העצמית.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

גבאי עמלי תורה שוקדים בימים אלו על מכירת ד' מינים נרחבת לציבור עמלי התורה בהידור רב, בהמלצת מורנו הגאון הגדול רבי שלמה ידידיה זעפרני שליט"א.

החברה המודרנית משקיעה הרבה מאוד בהשגת שמחה, מה שנקרא בלשון העם תרבות פנאי ובידור. האם יש בכל אלה להביא את האדם לשמחה אמתית? מניין אפוא כל השנאה, התסכול והייאוש המתגבר בחברה המערבית, מדוע יש בריחה והתמכרויות אם הכול טוב סביב, לדעתו, כל הדברים שהזכרנו הם סוג של בריחה מהמציאות; לכל היותר יש בהם שמחה זמנית. אדם אכול פחדים מהמוות, ולפעמים גם מהחיים, כל ההיצע של חומריות העולם נועד לבלוע את האדם לתוכו ולהשכיח את הפחד ממנו. את הצורך לעבוד קצת קשה ולפתח נוגדנים בריאים בנשמתו. השקיעה לתוך סוג זה של "שמחה", שמכוונת בעיקרה אל החלקים הנמוכים יותר שבאדם, אל החומר, משיגה ברוב המקרים את ההפך. שמחת אמת, לעומת זאת, אינה בריחה מהמציאות, אלא התחברות למציאות אחרת; התחברות למציאות של חלק א-לוה ממעל, לחלק הרוחני שבאדם.

דווקא בתוך שדה המלחמה והקטל, בהסתרה שבתוך ההסתרה, דווקא במצבים קשים ומייסרים העוברים על האדם במהלך חייו. הוא עלול לחשוב כי אין אלוקים בקרבו. שם בדברים הקשים העוברים עליו, דווקא שם הוא נמצא.
אתה לוחם מוטרף העומד חשוף ופגוע נפשית ורגשית מהמראות הלא שגרתיים סביבך, אתה  שיצאת למלחמה בשליחות אלוקים וכעת זקוק לעוגן וכתף חזקה. עמוד הקשב! הבורא לא מבקש ממך להתמודד עם מה שאינך מסוגל, עם אתגרים וניסיונות גדולים ממך. הוא מבקש שתשמור על שפיות בסיסית, על רציפויות החיים והפרטים הקטנים הנראים שוליים וזניחים. גם אם לא עמדת בניסיון, "וחשקת בה", המתן להוראות הפעלה. אל תפעל מהבטן מתוך הרגש המשתולל. תזכור שיש מולך אדם. תשמור על צלם אנוש והתגדר בראוי ובמותר לך.

שלום זמן אלול – שלום כיתה א'
אנו נמצאים בתחילתו של חודש אלול, זמן אלול. דיי במילה אלול כדיי להכניס אותנו למסלול הטסט השנתי.
אלול מסמל עבור כולנו התחלה והזדמנות חדשה. ההתרגשות הכללית האוחזת בנו לראות את ילדי הגן העולים לכיתה א' בקריאת "שלום כיתה א'", כן, דווקא כיתה א'. זו התחלה נקייה וחדשה. זו גם משמעות חודש אלול, "שלום זמן אלול", ההתרגשות כללית להתחיל ממש מהתחלה.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, זהו הזמן לבקרה פנימית, לחידוש מערכת המשמעת והבקרה העצמית. תקיעת השופר היומית וסדר הסליחות לבני עדות המזרח, כמו ההכנה לראש השנה וחגי תשרי, מעוררים אותנו להטות אוזן ולפקוח עין אל עצמו פנימה. להתנתק מעט מהחומר ולהתחבר אל הרוח, לשחרר קצת מגשמיות וחיצוניות ולהציץ פנימה.

כל אחד מאיתנו מוזמן מדי פעם לאירוע משמח כגון חתונה או בר מצווה. מקובל מאוד להביא לאירוע מסוג זה מתנה, בדרך כלל מתנה כספית. אך איזו תחושה מלווה נתינה זו? האם תחושה טובה ושמחה או שמא תחושה של פרעון חוב או "תיק שנפל עלינו"?
באופן דומה, כיצד אנו מרגישים כשאנו נותנים צדקה לקבצן היושב לו בפינת הרחוב? האם אנו שמחים בלב שלם על הנתינה או אנו עושים זאת כלאחר יד ומסתפקים בעצם המעשה הטוב ותו לא?

סוד ההצלחה טמון דווקא במצוות "הקלות", "הקטנות" והשגרתיות. בהצלחות קטנות והשגים מזעריים מפרטים קטנים אך יציבים ועקביים
בדיוק כשם שאי אפשר לסימפוניה להישמע הרמונית ומושלמת מבלי שאחרון הנגנים ידייק בתפקידו, או כשם שמה שהופך יצירת אמנות ליפה ובעלת ערך היא הקפדתו של היוצר על כל פרט קטן, כך גם בעולם הרוחני שלנו.
יתר על כן, נראה שיש כאן מסר עקרוני וחשוב בענייני הובלה ומנהיגות שחורג מעבר לגבולות העולם הרוחני. ידועה האימרה "המפקד צריך לדעת שכָּשרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית"

ניתן להעביר את ט”ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו’. “יום האהבה” יכול להיהפך מגרסה חיוורת של “ולנטיין דיי” הנוצרי ליום משמעותי באמת – יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעצמנו וממנו לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.

בקהילת חניכי הישיבות בבית וגן, ניצלו את תקופת הקורונה בה התקיימו התפילות ברחבה הסמוכה לבית הכנסת, להמשך התרחבות בית המדרש. השיפוץ כלל הן הרחבה של

כתוב במשלי 'הוקר רגלך מבית רעך' ופירש רש"י (במסכת חגיגה) 'שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם'. אין זה מן הראוי להרבות בהבאת קורבנות במקדש. זו לא המטרה של בית המקדש, ועם ישראל החטיאו את המטרה!.
כדי להבין את החיסרון שבקורבנות מעין אלו, נצייר לעצמנו יהודי ששכח ששבת היום, הוא מתקשר אל ה'ברוקר' שלו בבורסה ומבקש ממנו לקנות עבורו מניות בשווי חמישים אלף דולר, והנה מיד שנסיים את השיחה, נזכר ששבת היום, טפח לעצמו על המצח, אבל אותו ברוקר כבר קנה עבורו את המניות, ומעסקה זו הרוויח אותו יהודי חצי מיליון דולר. הלך אותו יהודי אל הרב ושאלו מה עליו לעשות. 'עליך לקנות קרבן ולהביאו לבית המקדש!' הורה לו הרב. אותו עשיר לא היסס וקנה את הבהמה השמנה ביותר שניתן היה להשיג- פרה בשווי עשרת אלפים דולר. עלה לבית המקדש להקריבה, ותוך כדי כך אף הואיל לתרום חמשת אלפים דולר לבדק הבית. כששב לביתו וערך לעצמו את החשבון – רווח חצי מליון מול חמש עשרה אלף דולר הוצאות החליט שמעבירה זו הוא בעצם לא כל כך הפסיד…

יום בשורה בעולם התורה עם הוצאתו של הספר החשוב "ארחות השלחן", והוא קיצור הלכות בשר בחלב ותערובות המצויות והנוגעות למעשה בכל זמן, מיוסדות על פי

המחבר בסי' תק"ס סע' א' הביא הדין שיש לעשות זכר לחרבן בסיוד הבית. ומקורו מהגמ' ב"ב דף ס' ע"ב. והנה שם בגמ' מובאות שלש ברייתות.

זה קרה ביום בהיר, השמש כמו תמיד שלחה את קרניה החמימות על פני היקום, ציפורים ישבו להם על ענפי העצים ופטפטו להן בנחת. הכל מסביב היה נראה מוכן ליום מושלם. אך לפתע.. "
כל סופר מתחיל יודע שהחומר ממנו עשויה עלילה מנצחת חייב לכלול תפנית בלתי צפויה בתסריט. אם הכול זורם וידוע מראש אין כאן כל עניין לסיפור. הקורא מחפש חידוש, מהפך, שיפתחו לו אפיקים חדשים של הבנה.
כל זה טוב ויפה לגיבור העלילה שבסיפור. ככל שהוא מתמודד עם אתגרים גדולים יותר ומתאמץ כנגדם בחשיבה מפתיעה מחוץ לקופסא, כך יהיו הקוראים אחוזי סקרנות לקרוא  בשקיקה את דפי הספר.

מתוך ההתבוננות בחטאי ישראל במסע ובחנייה ניתן ללמוד גם על חיינו. לכל שלב בחיים יש אופי משלו. במסע, כאשר אנו פעילים, מתחדשים ועושים, יש אקטיביות ברוכה, אך עם זאת – עלינו להיזהר שמא נחטא דווקא מתוך השתקעות-יתר בעשייה. דווקא כאשר אנו בעיצומו של מסע אנו צריכים לזכור לעצור, לחנות ולהיזכר למה אנו הולכים ולאן פנינו מועדות, על מנת לשמור על אותה אמונה שתבטיח שנמשיך ללכת בדרך טובה ושלא נשכח את המהות. עם זאת, גם לחנייה חסרונות משלה, ולכן עלינו לשמור על מינון נכון של נסיעות וחניות.

חובת האדם כלפי עצמו וחובתם של ההורים והמחנכים כלפי הדור הצעיר היא לעמוד על הייחודיות שיש בכל אחד ואחד.
לטפח אותה בעדינות המתבקשת וללטש את הטעון ליטוש עד להופעת היהלום שבאדם והיהלום שבילד.
היהלום הוא המטפאורה לנשמת האדם ולכל תכונות האופי הנפלאות והייחודיות שיש בו. לגלות את היהלום הפנימי פירושו לעורר את המנהיג הנמצא עמוק בנפש פנימה.

קהילת מסילת ישרים ברמות א' הוקמה לפני שנתיים, לאור ביקוש עצום מצד תושבי האזור אשר לא היה להם בית כנסת ראוי לשמו. חלקה התחתון של

קהילת "היכלי התורה" במקור ברוך, נודעה זה מכבר ברחבי העיר כולה כקהילה המהווה מקור השראה לרבים, מצד איכות חבריה בני התורה, ומצד התבססות הקהילה במבנה

קהילת בני התורה בפסגת זאב, מקיימת מנייני תפילה מזה תקופה הארוכה בבניין בית ספר בשכונה. בימי הקורונה עם סגירת בתי הכנסת, עברו בני הקהילה להתפלל

פרשת השבוע חוקת, מתארת בקצרה את אחד האירועים הדרמטיים ביותר: משה, אהרן הכהן ואלעזר בנו יוצאים לפתע מתוך המחנה, ומתחילים לטפס במעלה הדרך התלולה והמייגעת אל "הר ההר". צריך כוח רב על מנת לטפס במעלה התלול, ושניים מן המטפסים הם קשישים שכבר התרחקו משנתם המאה. העם מתבונן בהם (כך לפי רוב הפרשנים) – אך אינו יודע מהי מטרת ההליכה. עם זאת, הוא יכול להתרשם מאיתנותם הפיזית של מנהיגיו הדגולים והמבוגרים/ והנה לאחר זמן, הוא רואה רק שניים יורדים מההר: משה ואלעזר. יתרה מכך, אלעזר לבוש בבגדיו המיוחדים של אהרן. אך היכן הוא אהרן?

משה רבנו מלמד אותנו בפרשת השבוע מה הם הכוחות הנדרשים ממנהיג בעת משבר וכאשר מתפתח מרד כלפיו. אין זה קל בכלל להיות מנהיג, לשאת בעול הציבור ולקבל תרעומת וכפיות טובה. זה דורש מהמנהיג מידת ענווה גדולה מאוד, תעצומות נפש וכוח איפוק רב. מי שזוכה לאמץ בנפשו ענווה ומתינות ובפרט בהנהגת הציבור זוכה להיות מנהיג אמת לעצמו ולכלל הציבור ומשיג השגות מרוממות נפש ונעלות.

המתבונן אחר הנהגתו של משה רבינו רואה מה היא גדולה אמיתית. משה רבינו הקריב את עצמו במסירות אין קץ ובאהבה אין סופית לעם ישראל. להבדיל ממנו, עם ישראל משיב לו שלא באותה מטבע ולאורך כל הדרך מאז העבדות במצריים הם מתלוננים עליו ומקציפים כנגדו. גולת הכותרת היא מחלוקת קרח ועדתו הבאים לערער על מנהיגותו ומנהיגות אהרן אחיו וגוררים אחריהם 250 איש מקרב העם, כאילו בקשו להם משה ואהרן שררה.

וינסטון צ’רצ’יל נאם לעם הבריטי ב-1941 ואמר: “אין לי דבר להציע מלבד דם, עמל, דמעות ויזע”.

לפני ימים מספר הקשבתי להרצאתו של ד”ר שמעון אזולאי הטוען כי “אחת הבעיות הקשות שלנו היום בתחום החינוך היא שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים!”
עוד הוא טען שאנחנו פוגעים בחוסן ילדינו בכך שאנו מגנים עליהם כל הזמן ומונעים מהם את ה”קס”ם” – קושי, סבל ומאמץ.
במקום לדבר על כיף ואושר עלינו לדבר על משמעות לחיים!
ומשמעות לחיים יכולה להגיע רק אם אנחנו מוכנים להתמודד עם קושי, סבל ומאמץ.

על פי מחקרים, מקרים רבים של מצוקה ובעיה בציבור החרדי, לא נפתרים רק משום שהשואל מתבייש לשאול עליהן, או שאין לו את מי. זו מטרת

אדם מגיע בע"ה לשנתו ה-120 ומתבונן אחורה על חייו – האם כך הוא רצה לראות אותם? האם הגיע לאם שרצה להגיע? מה יש לעשות כדי להגיע אל היעד?
הדבר נכון גם ברמה הלאומית. יש בעיות שיש לפתור אותם ברמה המיידית – יש בעיות כלכליות וצריך לבנות תכנית כלכלית מתאימה וכדומה.
מעבר לכך, יש ערכים חינוכיים שיש לתת עליהם את הדעת – מהם הערכים שהחברה והמדינה בנויות עליהם. מדינה איננה רק פותרת בעיות, אלא יש ליצור חברה מתאימה. מהם הערכים שהמדינה היהודית קיימת עליהם?
מעבר לכל השאלות הללו, יש לשאול את השאלה הרוחנית האמונית – לשם מה באנו לכאן להקים מדינה? מה המגמה שאליה אנו צועדים?

כשאני יודע שאני שייך לחבורה, לקבוצה, למשפחה, ויש לי בית אחד, אז אני מקבל כוח. ואחרי הכול צריך לתת ביטוי לכל אחד ואחד, לכן בשעת המפקד קוראים בשמו של כל יחיד. איננו רק מספר, אנחנו חלק מעוצמה, אנחנו חלק מהאומה הישראלית.
במפקד היהודי לא סופרים ראשים, זה לא ראשי בקר, אלא 'במספר שמות'. לכל אדם יש שם גם בחיים חיותו ולא רק אחרי שהוא הולך לעולמו.

העולם ההישגי שבו אנו חיים מעצים בקרבנו את תחושת העליונות, את המחשבה שהכול בידיים שלנו. ואז מגיעה השמיטה אחת לשבע שנים. אנו נדרשים לעשות פעולה ברוח ובחומר ההפוכה לגמרי מהמוכר והידוע, עלינו לצאת מאזורי הנוחות והביטחון הבסיסיים, להפקיר ולעזוב את מטה לחמנו ומקור פרנסתנו. אבל איך עושים את הפעולה הזו, מהיכן נשאב את הכוח והאומץ לשמוט.

אחת התקופות המיוחדות והמעניינות ביותר במעגל השנה היהודי הוא ספירת העומר – שבעת השבועות שבין פסח לחג שבועות.
ימים אלו בין פסח לשבועות, מהווים אמצעי לבניין אישיות האדם, תכנית חוסן העצמה רוחנית מדהימה, בהם ניתן להשיג מה שלא ניתן כל השנה כולה.
הספירה היא בסדר עולה – מדוע?

יש סדר לעולם, מוסרי ופוליטי וסביבתי. כשהסדר הזה מופר, העולם גולש לתוהו. כשהסדר הזה נשמר ומשומר, אנו נעשים שותפים בבריאתן של ההרמוניה הנשגבת והרבגוניות העשויה רקמה אחת: של מה שהתורה מכנה "קדוש".
מדוע אם כן דווקא בפרק הזה מופיעות שתי המצוות הגדולות שהזכרנו, אהבת הרע ואהבת הגר?
התשובה עמוקה, ורחוקה מלהיות מתבקשת. התשובה היא שהאהבה שייכת דווקא לכאן: לעולם שיש בו סדר.

עוד לא חלף זמן רב מלא משביעי של פסח, מענייני חג הפסח הנשגבים סביב  בדיקת וביעור החמץ. ד' כוסות ושיעורי המצה. טעמן של חידושי ההגדה ומאמרי חז"ל המתוקים מדבש וחוויית רוממות הנפש ותחושת החירות עדיין איתנו. והנה כבר אנחנו בשגרת ימי החול, עטופים בחמץ ושיירי מצה ובמעט סממנים המעידים כי אך לא מזמן חג היה כאן.

מספר טיפים לניצול הזדמנויות

יש דרכים רבות ושיטות מגוונות כיצד להפוך את האפיקומן לחוויה מרוממת ונעלה ולאירוע חינוכי מכונן. לכל בית רעיונותיו ומנהגים משלו, לכל משפחה יש את הדרכים היצירתיות משלה.

בכדי להנחיל את תורתינו הקדושה לדור ההמשך ולהעביר להם את לפיד הדורות הלאה בנאמנות, חובה עלינו המבוגרים האחראים לדאוג שכל הבנים יהיו מחוברים בהובלת לפיד האמונה ובל ידח ממנו נידח.

ארבע קושיות..את הקושייה החמישית..של "הבן החמישי", לא ממש שואלים.. כי לא תמיד יש תשובה חד משמעית.

בספרים הקדושים מובא כי בכל ליל סדר יש כוח והשפעה מאותו הלילה של יציאת מצרים. והכוח הזה כוח של תפילה ובקשה, השפעה של שפע והתחדשות יורד ומשפיע בעולם לכל דכפין ומבקש.

השנה הכל השתנה בסימן קריאה ולא בשאלה.
מי יחמיא לנו, לנכדות ולנכדים על הבגדים היפים והחדשים?
מי ישיר לכם ולנו את סיפור ההגדה, ומי יסובב מעל הראש את קערת הסדר.
בבהילו יצאנו ממצרים ובבהילות נשארנו בבתים.
מתנות האפיקומן שלכם יהיו חסרות לקטנטנים, ואפילו לראות את אמא מנמנמת לפני חד גדיא נהיה חסרים.

מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים?
שבכל הזמנים אנחנו מגדריים ומקוטלגים
ועכשיו אין הבדל בין דת וגזעים ומינים.

שבכל הזמנים יש זמן למחיצות ומפרידים
ועכשיו כולם עסוקים ביצירת חיבורים.

אנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו, אבל כאן יש סיכון  אנו יכולים בטעות להתרכז רק במה שאין לנו. זה מאוד מדכא לחשוב למה לחברים יש ולי אין? למה הם מצליחים ואני לא? זה לא פייר! באיזה עולם נוראי וחסר צדק אני חי?!… איך ניתן בכלל לחשוב על ״הכרת הטוב" לה' אם לא ניתן על ליבנו שטוב לנו? על מה נדע להכיר טובה?! על מה נאמר ״מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה״?!
עלינו לשנות את כיוון המחשבה והכרת הטוב בתוכנו את דרך החשיבה ולהבין שהקב״ה חפץ אך ורק בטובתנו באמת אבסולוטית גם אם עיני הבשר שלנו רואים את ההיפך הגמור. כי אין רעה יוצאת ממנו וכל מה שעושה הבורא לטובה הוא עושה.

כדי לבנות חברה מתוקנת ומחוסנת יש צורך בסיסי וחיוני בחיזוק הגדרים, המידות והמוסריות במישור הציבורי ובזה הפרטי נדרש מאמץ רב השקעה וטיפוח בין האדם לעצמו ובין האדם לחבירו כדי לקבל חברה בריאה ועמידה. המאמץ כולל הקרבה וויתור ובוודאי יציאה מאזורי נוחות אביא כאן מעט מן הגורן ומן היקב מדברי רבותינו ז"ל בעניין ההקרבה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

רוצים להינצל מהקורונה? זקן רבני צרפת הגאון רבי יהושע ברכץ שליט"א, בשיעורו השבועי: אלו פרקי התהילים שמצילים מפגיעה מהווירוס: תהילים פרק – כ {א} לַמְנַצֵּחַ

מה פעמים שמעתם את המילה קורונה השבוע?
בטח אתם מחייכים לעצמכם.
ווירוס הקורונה שונה בכל טרנד חולף המוכר לנו.
הוא אכן כאן בועט ומאיים, ווירוס קטנטן הצליח לחולל מהפיכה עולמית ולגרום לרוב מדינות העולם להתאחד ולהניח את המאבקים והמלחמות. הוא גרם ליריבים לוותר על האגו ולו לזמן מועט ולבני האדם להתעורר בחמלה ובנתינה מאלפת ומרהיבה הטבועה בהם משחר הבריאה

"ווירוס קטן לאדם – צעד גדול לאנושות" – העולם נהיה כל כך קר ומתכתי, אפוף במדיה ובתעשיה של חדשנות מסחררת. והנה הגיע ווירוס ביולוגי היישר אל גג העולם. הוא מכה בפעמון הגלובוס ובכל כוחו זועק: "להחריב את עולמו באתם?" העולם נועד להנות בו בני אדם, לפתח בתוכו חיים חברתיים ואנושיים טובים והגונים. כאשר הסאה עולה על גדותיה, העולם מקבל תזכורת חדה מי הוא בעל הבית האמיתי"

לוח "הקהילות" שהחל לצאת בחודש טבת האחרון, זוכה בס"ד לשבחים רבים ולתגובות חיוביות ביותר מחברי הקהילות בפרט, ובציבור עמלי התורה בירושלים בכלל. הלוח נתלה במאות

מה גדולה השמחה לראות כיצד נענים אברכים רבים מהאריות שבחבורה, ובמאמצים רבים והשתדלות גדולה פועלים להקים מקומות של תורה ויראה, בתי מדרשות לתורה ולתפילה, בכל

חכם מארי חיים סינוואני זצוק"ל נולד לאביו מארי יחיא זצוק"ל בשנת תרנ"ח בעיירה סינוואן שבתימן. עוד מינקותו ניכר היה שעדיו לגדולות, וככל שחלפו השנים הלכה

הגאון הגדול רבי מאיר אמסלם שליט"א, דומ"צ שכונת נווה יעקב, אב"ד "פחד יצחק" ור"כ "נר יוסף" מסכם מספר הלכות לא ידועות, שנוגעות לימי הפורים.  בפרשת

ביכולתנו לשנות את פני החברה ליותר חיובית, ליותר חייכנית, ופחות הרסנית וזוהי נתינה שהיא לקיחה גם במובן האחר של `תרומה=הפרשה` הווי אומר כשאני נותן מעצמי אני מגביה את עצמי למעלה גדולה מאוד. כדאי לתת זו ההשקעה הטובה ביותר. אני אישית לא מתחרט על מה שנתתי לזולת, זה עושה לי טוב. תנסה!

החוקר ד"ר טל בן-שחר כותב, "כשאנחנו לומדים להעריך תכונות מסוימות גם באדם שמרגיז אותנו, הדבר מסייע לנו לפתח את מוצֵא היתרונות שבתוכנו וכן לפתח חמלה עמוקה יותר – ושניהם יתרמו למערכות היחסים שלנו עם אחרים ועם עצמנו". מלמד אותנו שאי אפשר לשלוט בכוחניות בחולשותיהם של אנשים אחרים, אבל עם גישה חיובית כלפיהם, אנחנו מעלים את הסיכויים שהם ינקטו בגישה יותר חיובית – גם להם וגם לנו.

ביכולתנו לשנות את פני החברה ליותר חיובית, ליותר חייכנית, ופחות הרסנית וזוהי נתינה שהיא לקיחה גם במובן האחר של `תרומה=הפרשה` הווי אומר כשאני נותן מעצמי אני מגביה את עצמי למעלה גדולה מאוד. כדאי לתת זו ההשקעה הטובה ביותר. אני אישית לא מתחרט על מה שנתתי לזולת, זה עושה לי טוב. תנסה!

הפסיכולוגיה הדינאמית גורסת שכל בחירה מקורה בבחירות לא מודעות, ולכן חשוב שהאדם יכיר את עצמו וישאל את עצמו מדוע בחר לעסוק במקצוע טיפולי. ייתכן למשל שאדם בוחר במקצוע טיפולי כי יש בו פנטזיית הצלה. זה לא אומר שיש כאן פתולוגיה. בדרך כלל זה מעיד על רגישות גבוהה".

פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!

אדם יכול לשוטט עם עצמו במשך שנים רבות בחיפושים קדחתניים אחרי עצות ורעיונות, טיפים ומציאות שיעזרו לו לשכלל את חייו.
כל אחד רוצה רוצה להצליח לשנות את עתידו לטובה. לשם כך הוא מוכן להרחיק נדוד במחשבה ובמעשה להגיע אל פסגת האושר.
העיסוק האינטנסיבי בחיפוש מוביל פעמים רבות לפספוס המענה הרצוי והמיוחל הנמצא ממש מתחת לאף, בסביבה הקרובה מאוד.

בפרשת השבוע – בשלח נקרא על הנס הגדול של קריעת ים סוף. נס בפני עצמו לאחר סדרת ניסים ונפלאות שחוו בני ישראל בעשר המכות. חרף זאת בהמשך המסע במדבר בני ישראל לא הפסיקו לקטר ולהתלונן, אך מול קריעת ים סוף הם יצאו מגדרם בזמירות ובשירי הלל והודיה. מדוע קיימת נטייה בבני אדם לראות את "חצי הכוס הריקה", מדוע המשפט הראשון בבוקר, שאומר כל יהודי מאמין, מתחיל בהודאה –מודה אני.

אני נוהג לקרוא לחדר הטיפול שלי "מכבסה" היות ושם מתקבצת הכביסה המלוכלכת ויוצאת המון ג'יפה נפשית. תמיד ימצא שם מים (וכוסות) טישו כמובן וחומרי ניקיון.

הפוסט הזה נכתב זמן קצר לפני מועד חלוקת תעודות ההערכה לילדי ישראל.
יש בי תקווה ואמונה וגם פניה אליכם סגל ההוראה המחנכים ומחנכות בישראל.
תנו דעתם על מהות התעודות וההשלכות מהן, עצרו לרגע של התבוננות טרם תגשו לכתיבת תעודות המחצית.

מעמד רב רושם התקיים בשבוע שעבר בשכונת נווה יעקב, בכנס הייסוד לישיבה לצעירים מצוינים "תפארת התורה" אשר תשכון פאר בלב השכונה החל מזמן אלול הבעל"ט

הרמב"ם גדול ההוגים היהודים שבכל הדורות התחבט מדוע נענש פרעה על כך שאיננו שולח את בני ישראל ממצרים, אם האלוקים בעצמו הוא זה שמכביד את לבו, ומונע ממנו לבחור באופן חופשי. ותשובתו מאלפת ובו-זמנית מהווה תמרור אזהרה. בהלכות תשובה (פרק ו') הוא קובע כי אם אדם מתמיד בחטאו, הוא נכנס לקיבעון מחשבתי שלא מאפשר לו לצאת ממנו.
זאת אומרת, שהמנגנון האישיותי שלנו נברא באופן שמאפשר לנו להתמכר לרעיון, ועשוי להביא להתרסקות מבלי יכולת להיחלץ מהמסלול הממולכד.

קרוב לאלף בחורי ישיבות השתתפו במוצ"ש פ' מקץ בכנס 'ארוממך' ברוב פאר והדר, אשר נוהל על ידי ארגון 'רוממות', בראשות הרב יעקב אגסי שליט"א. במסגרת

מתפללי בית המדרש 'מטה משה' ברמות א' (הקאנטרי), שעד לא מכבר התפללו בחניה של אחד הבניינים בשכונה החדשה – זכו בשעה טובה לחנוך בית מדרש

הקהילה המרכזית "חניכי הישיבות" בקרית יובל הוקמה כבר לפני כשלוש שנים, ומונה כמאתיים אברכים איכותיים ביותר, מלבד מתפללים רבים נוספים, הבאים להסתופף בקהילה חשובה זו.

מעשר מכות לעשר דיברות
מהן עשר הדיברות? הן מקבילות לעשר המכות. בדיוק כפי שהמכות משקפות את סילופן של עשרת כישורי הנשמה, הרי עשר הדיברות מייצגות את שביל הריפוי הרוחני שבכל אחת מעשרת הכישורים הללו, ומבטאות את ההרמוניה והתפארת של מהות האדם הרוחנית.

אדם הזקוק לעזרה כדאי שייתן אל ליבו על שמו ומה הוא משקף עבורו.

מה המשמעות לשמו ולשם משפחתו ולסביבה שבחר לחיות, תאריך לידה ושם מבטאים סל של תכונות מולדות ונרכשות, האחראי ליצירת מסע חייו, איכות חייו ומציאות חייו. תמהיל אישי זה משתקף במפה האישית של כל אדם, ממש כמו Waze של החיים.

תאריך הלידה והשם מבטאים קוד ייחודי לאדם לעיצוב אישיותו, המאפשר לממש מציאות ופוטנציאל זוגי ומקצועי הרשומים בגורלו.

"לגנטיקה יש השפעה רבה על המידה שבה אנשים מרגישים בנוח עם השאלות הללו, אולם יש אפשרות לשנות זאת. אנשים שהם 'מחפשי משמעות', כלומר לא נולדו עם המשמעות הזאת אבל מרגישים שעבודתם תורמת לבני האדם או לעולם, ידווחו כי הם שמחים יותר ומושקעים יותר בעבודה. מחפשי משמעות ייטו יותר להיות מרוצים אם מצאו משמעות בדת או בקהילה כמו-דתית, מבוגרים נוטים לדווח יותר על מציאת משמעות בעוד צעירים מדווחים יותר על חיפושה.

פרשת ויגש מלמדת שיעור חשוב על התקרבות, בעיקר במצבים של ריב או מתח. איך אנחנו מצליחים להתקרב גם כשיש בנו מצוקה ומרגישים חלשים או נחותים. איך מצליחים ליצור התקרבות אמיתית מתוך שחרור כל ההגנות, ללא ההתקפות, בלי להוכיח שאנו חזקים או צודקים. התקרבות עם האמת שבתוכנו. עם החולשות והשגיאות, עם הכאבים והפחדים.

הכוח המניע אדם לקום ולצמוח ממשבר טמון בתוך יסודות הנפש – כוח החיים. כאשר יש לאדם זיק של אמונה ותקווה שיש לו למה ועל מה לקום בבוקר, שיש לו טעם ומשמעות בחיים, הוא קם למרות הכול.
מקץ מלשון יקיצה, להתעורר מתוך חלום לקום מעפר ולצמוח מחדש. כוח נוסף ואדיר שימש את יוסף והחשמונאים – אמונה באלוקים.

אחת ממילות המפתח בפרשת וישב היא המילה 'חלום'. הפרשה פותחת בחלומות, מסיימת בחלומות, והתואר בו מכונה יוסף, הוא "בעל החלומות". אנשים נוטים לזלזל בחלומות ולהתייחס אליהם, ואל כל מיני רצונות ושאיפות, כדברים דמיוניים וחסרי חשיבות, פעמים רבות אינם מתייחסים להם ברצינות, אך למען האמת – יש להם חשיבות עצומה.

כדי להבין יותר מהי המשמעות של 'חלום' כדאי להתבונן בחלום הראשון שאנו מוצאים בתורה אצל אחד מאבות האומה- סולם יעקב. "ובחלומו והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

ניתן לומר שהתיאור הזה, מעבר להיותו התוכן של החלום הספציפי של יעקב, הוא גם מגדיר את ענינו של חלום בכלל – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". למה הכוונה?