נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת תולדות / תשפ"א

Palestine Israel Flag War Torn Fire International Conflict 3D

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

ויתרוצצו הבנים בקרבה" – כוחות הנפש באדם. יעקב איש תם ועשו איש שדה

עולמות שונים ומנוגדים

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

פרשת השבוע פותחת בלידת יעקב ועשו – תאומים. שניהם נולדו לאותם הורים, גדלו באותו בית גידול ובאותו מוצא, ובכל זאת שניהם הפוכים, מנוגדים, ושונאים זה את זה. הם אמנם נולדו ומתו באותו יום, אבל חוץ מנקודות המוצא והסיום אין דבר משותף ביניהם. דמותו של יעקב מורכבת למתבונן השטחי, הוא אמנם מצטיין באישיות רוחנית "איש תם יושב אהלים", אבל יודע גם לעקב את עשיו, לקחת ממנו את הברכות ולבסוף גם לנצח את דודו לבן. דמותו של עשיו כפי שמצטיירת בפתיחת פרשתנו, היא דמות חומרנית ושלילית, שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל בערכי החיים, שאינה יודעת מעלה רוחנית, ושמסתפקת בדבר קטן וחד פעמי ומוותרת עבור זה על עתיד גדול. הפרשה הזו צריכה עיון רב, הן בדמות הענקית של יעקב אבינו בחיר האבות, המוליד את שבטי ישראל וממנו התפתחות האומה, והן בדמותו של עשיו, שהוא רשע אבל מכבד את אביו. לו היינו נשארים בעולם הספר, עוד הינו מצליחים להבחין בין העולמות, אבל הניגודים בין הבנים הם חלק מהניגודים שאנו פוגשים עד היום הזה, במלחמות, בפיגועים, בטרור שאנו חווים, השנאה בין יעקב ועשיו עדיין קשה, והניסיון להכריע אותה ארוך מאז ועד היום. ננסה להתבונן מעט בסתירה הזו המתסיסה את חיינו.

עשרים ושתים שנים היו נשואים  יצחק ורבקה, עשרים ושתים שנים של עקרות של תקווה לילדים, של משאת נפש ותפילה: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא". ( בראשית כ"ה כ"א, ובתרגום יונתן: "ארום עקרא הוות גביה עשרין ותרתין שנין").  כל עקרות היא מצוקה גדולה, ועקרות ארוכה כל כך בוודאי קשה היא יותר ויותר. וכאן מתלווה לעקרות הזו גם החשש הגדול להמשכו של בית אברהם, החידוש שהתחדש בבית זה , הופעת האמונה, אם לא יהיה לו המשך הוא עלול להיקטע. ותפילתם לא על עצמם בלבד אלא על השאיפה הגדולה והתקווה שהעולם תולה בהם. התורה מאריכה לתאר את ההיריון של רבקה: "ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה'".  יש התרוצצות פנימית בתוכה פנימה, ולמרות שחיכתה עשרים ושתים שנה, ההתרוצצות הזו גורמת לה לחשוב פעמיים: "אם כן למה זה אנוכי", ובמדרש: "מלמד שהייתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן: כך הוא צערן של בנים, הלוואי לא עיברתי…" (בראשית רבה פרשה ס"ג, ו'), וברמב"ן הדברים אף חריפים יותר: "אם כן למה זה אנוכי – אם כן יהיה לי למה זה אנוכי בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי" (בפירושו לפס' כ"ב). מי שציפתה שנות דור לילדים, התפללה היא ובעלה ולא התייאשו, האם כאב ההיריון גורם לה לוותר על הכל?  הייתכן שאישה שמסוגלת לעמוד במתח נורא של עקרות וציפייה לא תהיה מסוגלת לעמוד בצער העיבור?

שני עולמות בכרס אחת

חז"ל מסבירים את המבוכה של רבקה מתוך מבט פנימי יותר: יצחק ורבקה אינם עוד שני בני זוג הזוכים לילד משלהם, יצחק ורבקה הם אבות האומה, הילדים העתידים לצאת אינם עוד זוג ילדים חביבים. כאן הולך להתפתח האומה הישראלית. וההתרוצצות  מלמדת שיש בעיה: "בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, זהו שכתוב: בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודה זרה עשו רץ ומפרכס לצאת.. (בראשית רבה ס"ג , ו').  רבקה יכולה לספוג כל כאב פיסי עבור הזכות ללדת, אין היא מתקשה בכך, אבל היא לא יודעת מה טמון באופייה של הלידה הזו, מה עתיד לצאת מכאן, מה יתפתח מהריון זה. שהרי הסתירות הפנימיות הן הסממן הבולט כאן, עולם של קדושה ועולם של טומאה מתערבבים בהריון אחד. ההתרוצצות מלמדת שיש פעילות מנוגדת, יש פעילות נמרצת המושכת לקדושה, ובאותה עוצמה יש פעילות נמרצת המושכת לעולם של טומאה, את זה לא יכולה רבקה לספוג. ההתרוצצות ההפוכה מעוררת אותה לשאול את ה', שהרי כל מאמצי ההיריון הזה היו כדי להביא המשך לבית המופלא הזה, ביתם של אברהם ושרה יצחק ורבקה, והנה בהתרוצצות הפנימית שבתוכה היא מזהה את הנמרצות גם לעבודה זרה. והתשובה האלוקית היא שאכן לא ילד אחד כאן אלא שניים, ולא שני ילדים אלא שני עולמות הפוכים ומנוגדים זה לזה. עולמו של איש תם יושב אהלים בבית המדרש, ואיש יודע ציד לצוד אישה מתחת יד בעלה.

שני אחים שאינם נפגשים

פרשת ההיריון של רבקה, והתשובה האלוקית לה, הן לימוד חשוב לדורות. ראשית עלינו ללמוד מכאן עד כמה מנוגדים ושונים עולמותיהם של יעקב ועשיו, שני עולמות שאמנם יצאו מכרס אחת, אבל כבר מאז אויבים הם זה לזה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה – ר' יונן וריש לקיש: ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ריש לקיש אמר זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה" (שם).  כבר מהבטן הם הפוכים ומתנגדים זה לזה, משמע: שלא גניבת הברכות מטרידה את עשיו אלא עצם מציאותו של יעקב מחרידה אותו, וכלשון חכמים: "הלכה: בידוע עשיו שונא ליעקב", זוהי מלחמה פנימית עמוקה מאד וקשה מאד, שתימשך לאורך כל הדורות, ולא תיפסק אלא לתקופות קצרות. והידיעה הזו חשובה לנו כדי שלא ננסה באמצעים חיצוניים למצוא חן ולהתקבל בעיניו של מישהו, מציאת החן מעולם לא הועילה לישראל, ודווקא כשאנו יודעים ש"אתה בחרתנו מכל העמים" והולכים בגאון בתורתנו ובלאומיותנו, אז ידעו גם האומות להעריך את מציאותנו.

כוחות עולם המתרוצצים בתוכנו – בכל אדם כוחות מנוגדים זה לזה

כותב הראי"ה קוק בספרו אורות: " שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם לשתי מגמות מחולפות.  נטייה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאוות היותר שפלות…ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב המתגלה לפעמים ברוחו של אדם… אבל כל נטייה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת…" (עמ' קלט) לא מאבק בין אחים יש כאן אלא מאבק פנימי בנפשו של אדם, בין הטוב שבו לרע שבו, בין יעקב לעשיו שבתוכנו. נדמה שתיאור ההיריון של רבקה, והתייחסותה אליו מוכרים לנו: מבוכה וחוסר יציבות הוא התחושה החריפה ביותר מתוך דברי הכתוב, רבקה מרגישה את הסתירה הפנימית, היא חוששת שזה ילד אחד ונחרדת מהמורכבות הגדולה מדי שלו.

כשיגדלו הנערים ויצא כל אחד לדרכו ולעולמו תיקרא רבקה בתואר המיוחד "אם יעקב ועשיו" (בראשית כ"ח, ה'), היא יכולה להיות אם ליעקב ובאותה מידה אם לעשיו, אבל לשני ילדים ולא לאחד הכולל שני ניגודים אלה. חיינו בדורות הללו מלאי מבוכות והפכים סותרים, ואנשים הדוגלים בדרך אחת עוזבים לדרך הפוכה, והמבוכה רבה, גם מבוכת הדעת וגם מבוכת הנפש.

רבקה מלמדת אותנו שהדרך של לדרוש את ה', מתחילה בהבנה ששני ההפכים המנוגדים לא מתחברים, יש להעמיד את חיינו על ערך פנימי יציב אחד, הוא המוביל אותנו לנווט נכון את ספינת חיינו. אמונה נותנת עוגן פנימי ויציב, שמאפשר לאדם לפעול ולהיפגש גם עם עולמות מנוגדים אך להיות אחד בתוכו ובהוויתו. דווקא בדורות של מבוכה, חשובה אותה יציבות רוחנית הבאה לידי ביטוי ב:"ותלך לדרוש את ה'".

 "בראת צדיקים, בראת רשעים"

יעקב ועשיו בטבעם שבשורש נשמתם מסמלים שתי כוחות באדם. טבעו של יעקב – "איש תם יושב אוהלים" (אוהלה של תורה), הצדיק הגמור. ועשו בשורש נשמתו מעצם בריאתו על פי תורה אינו רע ואינו רשע, אלא שבטבעו נמשך לעבודה זרה, רק כדי להתגבר על יצרו ולכבוש את העולם המסתיר אלוקות, כדי לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים. לכן הוא נקרא "איש יודע ציד" שכוחו רב לכבוש את יצרו ואת העולם כאחת. אם כן, עשו שנועד לכבוש את הרע שבעולם אמור לתת לקב"ה נחת רוח מסוג מיוחד, וכך הוא מהווה יסוד חשוב בתכלית החיים עלי אדמות. נמצא שרק כתוצאה מכישלונו של עשו להתגבר על היצר הרע הפך לרשע באמת.

איך כל זה נוגע לנו – כל הגדול מחבירו חרב מחבירו

כשם ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה", ברבקה אמנו, גם בנו מתרוצצים נטיות מנוגדות זו לזו (כשני התאומים). וכשאנו עוברים על הפתחים השונים ופוסחים על שתי הסעיפים, כשכל צד מושך לכיוון אחר בחזקה, אנו מבולבלים עד שאיננו יודעים מנוחה. ואז גם אנו שואלים את עצמנו "אם כן, למה זה אנוכי?" מיהו האני האמיתי שלנו? מצד אחד, אנחנו מתאווים לתענוגי ותפנוקי העולם הזה, מאידך, אנחנו שואפים לקדושה והתעלות רוחנית בעבודת ה'. ואנחנו שואלים את עצמנו: מדוע אנו חיים בתחושות מנוגדות כאלה? מהי המהות האמיתית והפנימית שלנו?

לכל יהודי יש שתי נפשות

בעל התניא המסביר לנו, שבכל יהודי קיימות שתי נפשות – הנפש האלוקית והנפש הבהמית, והן נלחמות זו בזו מלחמה מתמדת, כשכל אחת מהן מושכת לצד אחר. הנפש האלוקית שואפת רק לקדושה, ואילו הנפש הבהמית, שמעולם לא ראתה שמים ואינה יודעת על קיומם, היא "ישות" שאין לה שום השגה והרגשה בעניינים רוחניים ואלוקיים. עיניה מושפלות ארצה והיא רואה רק מה שלנגד עיניה – דברים ארציים שאליהם היא נמשכת. לכן כל חיי האדם הם כמין מלחמה גדולה מתמשכת בין שתי הנפשות. מאבק איתן בין הדחף לרדת למטה לבין השאיפה להעפיל מעלה.

מהי משימת חיינו?

עלינו לחתור עמוק עד שנגיע לעמקי הווייתנו ונגלה את הנפש האלוקית שבתוכנו, ונגביר נפש אלוקית זו (שבטבעה נמשכת לאלוקות) על הנפש הבהמית. זוהי משימת החיים התמידית שהתורה מציבה לפנינו. לא להסתפק לגלות אלוקות רק בנפש האלוקית שבנו, אלא גם בנפש הבהמית שבנו.
להסביר לנפש הבהמית בשפתה ובמושגיה עניינים רוחניים ואלוקיים, לעורר אותה להתבונן באמת היחידה, שה' הוא הכל והוא מקור חיינו. רק כך נתגבר על נטיותיה הטבעיות של הנפש הבהמית ונשנה אותה שינוי מהותי, עד שתגיע להכרה בבורא עולם "הא-ל הטוב" אחד יחיד ומיוחד שאין עוד מלבדו,
שאז טבעה האנוכי והחומרי יתבטל והיא תרגיש אהבת ה' ויראתו.
דבר זה יגרום תענוג ונחת לה', ואז יתעלה אור האין סוף בכל העולמות בשווה.

לנפש הבהמית כוחות עצומים

עלינו לזכור, שלנפש הבהמית כוחות גדולים ועצומים,
וכשהיא מתחילה להבין ולהרגיש כמה היא שפלה ורחוקה מה' היא מתמרמרת,
ועם זאת מתפעלת מאד מגדולת ה' ב"רעש גדול" דוגמת המלאכים.
כשהיא כבר מבינה שיש שמים נוסף על הארץ,
ויש עניינים רוחניים נעלים!… יש קדושה!…
כשהיא יודעת שכדי להינצל עליה להתרחק מהתאוות הגשמיות…
להתחבר לענייני קדושה, להתחבר לאלוקות!
וכשענייני אלוקות מעוררים בה התפעלות גדולה כל כך,
עד שהיא ניצבת לימינה של הנפש האלוקית;
נוצרת מהפכה של ממש… שינוי בטבע הנפש הבהמית…
חידוש נפלא בבריאה… היקר מאד בעיני ה' שעושה לו נחת רוח רבה,
דוגמת דיבור של ציפור (תוכי) המרגש את המלך מפאת החידוש שבדבר. זהו יתרון האור הבא מן החושך, זוהי תכלית ירידת הנפש האלוקית לעולם, למרות היותה חלק אלוקים ממעל ממש היא מוגבלת ואף אהבתה לה' מוגבלת. אולם בהשפיעה על הנפש הבהמית להתעורר באהבת ה' היא מתעצמת – "ורב תבואות בכח שור". אכן לכל יהודי משיכה טבעית ופנימית לקב״ה,
אלא שהוא צריך ללמוד לעורר אותה שתאיר בקרבו בגלוי. יהודי צריך לחתור בתוכו פנימה ולגלות את הנשמה הקדושה השוכנת בקרבו. ועל ידי זה לגלות את המהות האמיתית שלו.

צערה של רבקה והשאלות הנוקבות העולות במחשבתה, נשאלים תמיד גם על ידינו,
וכמו רבקה גם אנו יודעים שיש לדרוש את ה'. את פשר ה"הריון" הזה אפשר לברר רק בבית המדרש של שם ועבר; כי ברור שאין זה רק עניין פרטי שלנו ולא רק עניין פרטי של רבקה, אלא של האנושות כולה. וכפי שנאמר לרבקה: "שני גוים בבטנך", העולם כולו כולל בתוכו שתי ישויות – כלל האנושות מחד ועם ישראל מאידך. ושניהם נוצרו באותה "בטן"! שורש המציאות אחד הוא ונשמה אחת מחיה את הכול. ואכן, המאבק המתחולל בין כוחות הקודש לכוחות הטומאה אינו רק מקרה פרטי של רבקה אמנו או של אדם זה או אחר. כשם שנטע ה' בתוכנו שתי נפשות בעלות כוחות אדירים הסותרים זה את זה, כשהאחד מושך לקדושה והשני מושך לטומאה; כך נטע ה' בעולם אפשרויות מנוגדות שבכוחן להשלים זה את זה, שמחה מהטוב המוחלט, ותענוג מהטוב הנוצר מתוך מלחמה בקשיים. אך בינתיים יש מלחמה ביניהם והעולם נראה קרוע ושסוע ממתח מתמיד, וכאילו אינו תואם את תכלית בריאתו. זוהי מציאות העולם במשך אלפי שנים של הגלות (אך לא לנצח!)
לעתיד לבוא כשכל אדם כולל עשו ימצא את זהותו האמיתית, גם העולם כולו יבין ש"אין עוד מלבדו", "הא-ל הטוב"! וכוחות הטוב ישלטו בעולם.

שבת שלום


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: