נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת שמיני – תשפ"א

Close up of hand holding stopwatch, isolated on white background

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סוד השתיקה – שפת השתיקה מול סבל וכאב

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י ב-ג).

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

מובא ברמב"ן: וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם "ואל תדום בת עינך"

מה ניתן ללמוד משתיקתו של אהרון נוכח מות שני בניו הגדולים, למה לפעמים שתיקה היא התשובה הטובה ביותר למצבים מורכבים, לשאלות ולתהיות רבות.

פרשת השבוע הנוכחית ממשיכה בענייני חנוכת המשכן, ומות שני בני אהרון. באופן מפתיע, להודעה על מות בניו, אהרון בוחר להגיב בשתיקה לאחר הבכי הראשוני הטבעי. מתגובת אהרן הכהן ניתן ללמוד רבות, על חשיבותה של השתיקה על פני הדיבור, במיוחד במצב שבו עומדים אל מול כוחות גדולים ובלתי מובנים. ועדיין יש להבין לעומק מה מקור השתיקה מול אירוע קשה שכזה.
אהרן מאבד את שני בניו ביום גדול כל כך, במקום קדוש מתוך עבודת הקודש, והזעקה מתבקשת ונדרשת.

תגובת אהרון לטרגדיה

סוגיה זו העסיקה את המפרשים היא תגובת אהרון למות שני בניו הגדולים. לאחר האירוע, משה פונה אל אהרון בניסיון לנחם אותו, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד. תגובת אהרון לטרגדיה מתוארת בתורה בתמציתיות יוצאת דופן, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

הפרשנים, ניסו להבין מה הסיבה שבפשרה שותק אהרון, האם יש בשתיקתו בכדי קבלת הדין או שתיקה של כעס אינסופי או שמא פשוט תגובה סבירה של הלם ופחד?. נראה לי, שגם מבלי לעמוד על טיב השתיקה של אהרון, אין ספק ששתיקתו המתוארת בתמציתיות, נשמעת באופן פרדוקסלי בצורה חדה וברורה.

אם כן מה יש בה באותה שתיקה רועמת של אהרון?

נראה שאל מול הבלתי נודע והנעלם, אהרון מבין שלא תמיד יש מה להגיד ולומר. מילים לא יוכלו לתאר את שעבר, כל דבר שיאמר רק יפחית או יגרע מגודל האירוע. מאהרון אנחנו למדים מה כוחה של שתיקה, אל מול דברים עצומים ולא מובנים, אין בה בשתיקה ביטול הכאב, אלא הבנה והפנמה כי לא על הכול צריך לומר ולדבר ובוודאי כאשר זו גזירה מאיתו יתברך.

חשיבות השתיקה על פני הדיבור

ביטויים רבים נתייחדו לעדיפות של השתיקה על פני הדיבור, כדוגמת הביטוי התלמודי "מלה בסלע משתוקא בתרין", כלומר מילה בסלע שתיקה בשניים. על אף השימוש השגוי הרווח בימינו בתחילתו של הביטוי, משמעותו המקורית היא כי לשתיקה ערך כפול מלמילה. לפעמים שתיקה היא התשובה הטובה ביותר לסוגיות שנות, ובמיוחד לכאלו שאין ביכולתנו לתת עליהם תשובה.

המסר חשוב גם בימינו, שתיקה אינה דבר רע והיא לא נתפסת כחולשה כלל ועיקר, ואף להפך היא עשויה להתברר כעצמה. לא על הכל אנחנו יודעים לתת תשובות, ולפעמים לשתוק או לומר בצורה פשוטה שאנחנו לא יודעים, זאת התשובה המושכלת ביותר.

פעמים אנשים מתחומים רבים נדרשים לשאלות שאין ביכולתם לענות עליהם, לא  מחוסר ידע או השכלה, אלא פשוט מכיוון שרב הנסתר על הגלוי. על כן, מוטב אם במקום לנסות לנבא או לנחש, יגידו כי הם פשוט לא יודעים. הפרשה מלמדת אותנו כי השתיקה אינה חולשה כלל, והיא לא מעידה במאום על כך, ואף עשויה להתברר כתשובה טובה יותר.

המסר הזה, חשוב במיוחד בזמנים מעין אלו, בהם אנחנו נציבים אל מול אירוע שבשלב זה בסוגיות רבות, רב הנסתר על הגלוי. פעמים רבות, אנחנו רואים כי פרשנים מביעים את דעתם באופן נחרץ, למרות שלעתים דבריהם לא מבוססים על ידע או הבנה, אלא פשוט נובעים מהצורך להשמיע ולהישמע.

שכרה של שתיקה

על שתיקת אהרן הכהן נוכח

הטרגדיה בה הוא מאבד בבת אחת את שני בניו הגדולים, ביום חנוכת-המשכן בראש-חודש ניסן, הקב"ה נותן לו שכר וכתב רש"י: "קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור" (שם). בפשטות שתיקתו של אהרן מזכה אותו בשכר, היות והתגובה הטבעית לאירוע היתה צריכה להיות כדברי חז"ל על הפסוק ביחזקאל: "האנק דם" (כד, יז): "מכלל שהוא צריך לצווח" (ילקוט שמעוני, שם)

שתיקה לכשעצמה הינה בבחינת "שב ואל תעשה", האדם שותק באופן פאסיבי, וממילא היא לכאורה מצטיירת ונראית תמיד כאותה פעולה של חוסר תגובה מילולית לנוכח אירוע מסוים. ואף על פי כן, אנו מוצאים כמה וכמה סוגי שתיקות בדברי חז"ל, המתפרשות באופנים שונים:

שתיקה כעבודת חיים. "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון (חולין פט, א).

שתיקה לנוכח עוולה. הגמרא מספרת על הדיון שערך פרעה לפני שהתחיל לשעבד את בני ישראל בעבודת פרך במצרים: "שלשה היו באותה עצה, ואלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון בייסורין. ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית" (סוטה יא, א).

שתיקה כשליטה עצמית. "אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה" (חולין פט, א). ועוד נאמר: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (גיטין לו, ב).

שתיקה כהעדפה מדיבור.

"לך דומיה תהלה: סמא דכולה משתוקא (השתיקה היא רפואה לכל), כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא (כשבא רב דימי, אמר: בארץ ישראל אמרו): מלה בסלע משתוקא בתרין (מילה שווה מטבע, אך השתיקה שני מטבעות)" (מגילה יח, א).

שתיקה כטובת הגוף: "שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (אבות א, יז).

המהר"ל מפראג מסביר את דברי המשנה: "במה שהאדם בעל גוף, יפה לו השתיקה, וזה כי הדבור הוא נפש המדברת, אשר נפש המדברת היא כוח גופני, שהדבור כוח גופני ואינו שכלי לגמרי, לכך ראוי לו השתיקה שלא יבא לידי טעות ושיבוש, כי כאשר הוא פועל בכוח הדברי מבטל כוח השכלי כמו שיתבאר בסמוך, לכך ישתוק ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני, כמו שהוא כוח דברי שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר אין לגוף טוב אלא שתיקה, ולא אמר לא יפה לגוף הדבור, כי לא מצד הדבור הוא החסרון, רק שיפה לו השתיקה, כדי שיוכל לפעול בכוח השכלי" ("דרך חיים", שם). לדבריו פעולת השתיקה מנטרלת את התערבות הגוף בשכל, ובכך נמנעים שיבושים וטעויות שנובעים מכך שהדיבור הוא פעולה משותפת של הגוף והשכל.

שתיקה כעדות ודרך להשגת החכמה.
"סייג לחכמהשתיקה"
(אבות ג, יג):
"שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה" (רבנו יונה, שם)

שתיקה במקום שברור שהדיבור לא יועיל.
"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב).

שתיקה כעדות לשנאה. "אסור לשנוא אחד מישראל, שנאמר: לא תשנא את אחיך בלבבך, וכל שלא דבר עמו שלושה ימים מחמת שנאה, עובר על לאו זה" ("חרדים" פרק ב).

שתיקה כהודאה.

פעמים ששתיקה לנוכח מה שנאמר לאדם נחשבת כהודאה אקטיבית, כפי שכתב ה"נמוקי יוסף": "זה בנין אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמיא" (בבא קמא יא).

שתיקה של כאב וצער. בספר איוב נאמר על רעיו של איוב שבאו לראות אותו לאחר ששמעו על הצרות שנחתו עליו: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד" (איוב ב, יג). וכך אומרת הגמרא (ברכות ו, א) על ההנהגה בניחום אבלים: "אגרא דבי טמיא: שתיקותא" (השכר מניחום אבלים הוא השתיקה).

שתיקה הנובעת מפרדוקס משפטי.

הגמרא (יבמות סה, א) דנה לגביי אשה שלא היתה בת בנים, ולבסוף ילדה לבעל הרביעי בן, וכעת היא רוצה לתבוע כתובה מן השלישי (מפני שכעת הוכח שהיא בת בנים). ומסיקה הגמרא כי אומרים לה: "שתיקותיך יפה מדיבוריך, דמצי אמר לה: אנא אדעתא דהכי לא גרשתי" (מוטב שתשתקי ולא תטעני כך, מפני שלא גרשתי אותך על דעת זה, ואם כן את אסורה לבעלך הרביעי).

שתיקה לגביי תכנים שאינם בגבול העולם והשפה.

"כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור" (חגיגה ב, א).

רבי נחמן מברסלב מוסיף על כך: "הדיבור הוא הגבול של כל הדברים" ; "בהחלל הפנוי שהוא מקיף את כל העולמות, והוא פנוי מכל כביכול, אין שם שום דבור, ואפילו שכל בלא אותיות, ועל כן המבוכות הבאים משם הם בבחינת שתיקה" (ליקוטי מוהר"ן, סד, "בא אל פרעה").

במבט על השתיקה, הדוגמאות הללו ממחישות כיצד השתיקה, הינה פעולה שקשה לעמוד על טיבה, היות וקשה לחדור לעומק ליבו ונפשו של אדם ולהכריע מהי טיב שתיקתו.

הרמב"ן מבאר בפרשת נשא מדוע הוצרכה התורה לפרט את כל קרבנות 12 הנשיאים לחנוכת המשכן בפני עצמם, למרות שכולם הביאו את אותם הקרבנות בדיוק: "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח, ושתהיה בזה השיעור. אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו" (במדבר ז, ב). זאת אומרת שהתורה מפרטת כל קרבן וקרבן של כל נשיא, היות ולמרות שמבחינה חיצונית הם היו זהים לחלוטין, הכוונה השונה של כל נשיא בהקרבה, הפכה את קרבנו לייחודי ושונה משל האחרים, ולכן אי אפשר לכתוב את כולם יחד מבלי לפרט כל נשיא ונשיא.

בדומה לזה נוכל להבין כמו כן לגביי שתיקת אהרן, כי למרות ששתיקתו הפיזית והמעשית היתה גלויה וברורה, עומק שתיקתו ומניעיה הינם נסתרים ועמוקים (וכפי שראינו שיש כמה וכמה סוגי שתיקה) ולכן מעלתו של אהרן טמונה בנפשו ובכוונתו העומדת מאחורי שתיקתו, ומעניקה לה משמעות.

ראשית, התורה מספרת לנו: "וידם אהרן", אך האם אכן מוסכם כי אהרן שתק ולא דיבר?

בתרגום אונקלוס מבואר כי "וידם" פירושו וישתוק, ובדברי רש"י על השכר שקבל אהרן אנו לומדים על הפן החיובי של אותה שתיקה, והיות וראינו כי כל שתיקה מאופיינת בהתאם למצב שלנוכח אליו היא מתבצעת, הרי שניתן להבין כי שתיקת אהרן אל מול האש שיצאה ואכלה את שני בניו, היתה טובה מכל דיבור אלטרנטיבי. בדברי הרמב"ן שציינתי לעיל משמע שקדם לשתיקה בכי "היה בוכה בקול, ואז שתק", ולפי זה הפסוק לא מספר לנו על שתיקה מדיבור, אלא על הפסקת הבכי (קולות הבכי או הדמעות).

האברבנאל מבאר כמו אונקלוס ורש"י כי אמנם אהרן שתק, אך שתיקתו היא כשתיקתם של רעי איוב, שלא מצאו מילים לנוכח האסונות שפקדו את חברם, וכך גם אהרן הכהן, נעתקו מילים מפיו לנוכח שריפת שני בניו הגדולים: "נהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קבל תנחומין ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור" (לדבריו, יש לעיין לכאורה מהי מעלתו של אהרן ששתק, אם שתיקה זו נבעה מתדהמה ולא מבחירה, ומה היתה האלטרנטיבה לשתיקה זו?).

הספורנו מפרש שאהרן שתק מפני: "שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם" (שם), דהיינו שהשתיקה לא היתה תחליף לדיבור כלשהו, אלא נבעה מכך שלא היה צורך בדיבור, היות ואהרן כבר התנחם מדברי משה אחיו שביטא בדבריו את קידוש ה' שיצא ממיתתם של נדב ואביהוא. לפי זה השכר שקיבל אהרן היה על כך שהגיע במדרגתו למצב בו לא היה לו עוד צורך בדיבור, ולא בגלל שהתאפק ולא דיבר. שתיקת אהרן לפירושו של הספורנו, מבטאת למעשה: "שתיקה כהודאה" לדברי משה, ולא שתיקה שמושגת בכוח, בדומה למי: "שבולם את עצמו".
וכך מבאר זאת בעל "הכתב והקבלה": "השתיקה-הרצונית, שמוסכם ברצונו לשתוק, והוא לשון השוואה, מלשון: אם לא שויתי ודוממתי נפשי. דהיינו שהוא מושווה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לו שידבר, כי אם הסכמה גמורה והשוואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדיבור. מזה אמר דום לה' והתחולל לו ; טוב ויחיל ודומם, עניינם סילוק המיית הנפש וקיבול הדבר בפשיטות, בלי ערעור ופקפוק, וכן: לך דומיה תהלה, פירוש: דומיה של אדם בעת שמקבל דינך".

דבריו אלו הינם לשיטתו במקום אחר

(בראשית מד, ו), בו הוא מבאר שיש שני סוגי שתיקה, האחת: שתיקה של "שלילה והעדר", זוהי שתיקה רצונית של דומיה, בה אין כלל רצון לומר מאומה, כשתיקת אהרן. ומאידך, ישנה שתיקה אחרת הנובעת מעיסוק פנימי במחשבה במטרה לבחון את התגובה הראויה, זוהי אינה שתיקה רצונית, אלא להיפך, שתיקה הנובעת מהתבוננות במה שנעשה, במטרה להכשיר את הקרקע לדיבור שיבוא לאחריה.

הרשב"ם אף הוא מפרש שאהרן שתק ולא דיבר, אך לדבריו אין זו שתיקה של: "הסכמה גמורה והשוואת הרצון" כפי שצוטט לעיל, אלא להיפך, הפסוק מתאר את מלחמתו הפנימית של אהרן שקדמה לשתיקה: "אף כאן וידם ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות, וזהו מוסר ואמיתת פשוטו" (שם), ואם כן שתיקת אהרן הינה שתיקה של שלטון עצמי, כדברי הפסוק ביחזקאל: "האנק דם" (כד, יז).

מדברי המדרש: "כשהקדוש ברוך הוא מדבר, הכל שותקין ואומר: וידם אהרן"
(ספרי במדבר, נח),
עולה פירוש חדש לפיו שתיקת אהרן מבטאת שתיקה אל מול מעשי ה' שאין ביכולתנו לרדת אל עומקם ולהגיב אליהם, שתיקה זו עשויה אולי להיות קשורה לדברי המשנה בחגיגה, האוסרת לעיין במה שלפנים ובמה שלאחור, ומבטאת את אי יכולתו של האדם לעמוד על סוד ופשר ההתרחשויות.

שתיקה – בירור ופרשנות

המסתורין הפרשני שנחשפנו אליו עד כה בנוגע לדממת אהרן לנוכח מיתת שני בניו לנגד עיניו, ממחיש עד כמה סוגיות מרכזיות בפנומנולוגיה ובפסיכואנליזה (במישור המודע ובמישור הפחות מודע) יכולות להוסיף להשקפה הדתית, וכפי שהיטיב לנסח זאת א. פרום בספרו "פסיכואנליזה ודת" בדבריו על תרומת הטיפול הפסיכולוגי לאדם הדתי:
"הריפוי הפסיכואנליטי של הנפש מטרתו לעזור לחולה להגיע למצב שאפשר לקרוא לו דתי במובן ההומאני, מטרתו לאפשר לחולה לרכוש לו את היכולת לראות את האמת, לאהוב, להשתחרר, ולהיות אחראי למעשיו וער לקול מצפונו.

צד אחד של החוויה הדתית הוא הפליאה: השגת ההכרה שאתה חי שאתה קיים ואתה קשור אל העולם אדם שמימיו לא ידע פליאה ותהייה, יבין בקושי מהי חוויה דתית.
הפסיכואנליזה תובעת מצב של התעניינות מקסימלית כהנחה מוקדמת. לא פחות נכון שהתהליך הפסיכואנליטי נוטה לעורר את חוש הפליאה והתהייה של החולה. אם לא נתעורר לא תועיל לו שום תשובה שהפסיכואנליטיקן יתן לו. הפליאה היא הגורם הריפויי החשוב ביותר באנליזה" (עמ' 82-83).

פרום מוסיף ואומר כי מטרת החיים במבט דתי, היא: "דאגה לנפש האדם, ופיתוח כוחו לאהוב ולחשוב" (עמ' 87), ולכן תרומתה של הפסיכואנליזה לכך ברורה.

הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים":

"המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי, כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. תשת חושך ויהי לילה: זה העולם-הזה שדומה ללילה, והבן כמה נפלא המאמר האמתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה, היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים" (פרק ג).
החושך במשל המצוטט מהמדרש מבטא את "עולם העובדות" בו חי האדם בלילה, בו הוא רואה עמוד כאדם ואדם כעמוד. המשמוש שלדברי הרמח"ל מהווה חלק ממידת הזהירות, נוגע לפרשנות הנכונה של העולם, וזוהי פרשנות שאינה מייסרת ומטיפה לאדם להתרחק מן רע בלבד, אלא היא מאירה לו את העולם באור אחר, בו נוצרות עובדות חדשות מתוך פרשנות ומשמעות חדשה לגמרי.

עקרון זה של יצירת עובדות וראייה אחרת של העולם והחיים, נוגע הן לפרשנות טקסט, הן לפרשנות מעשי הזולת, והן לפרשנות עצמית. פעולות רבות (וביניהן שתיקה) עשויות לנבוע מחולשה אנושית – בהשאלה – מסגנון פירושו של האברבנאל על כך שלא נותרה באהרן: "נשמה ודיבור", וכמו כן הן עשויות לנבוע מעמדה של כוח ורצון ; "קיבול הדבר בפשיטות" כדברי ה"כתב והקבלה".
הפערים בין הפרשנויות הללו אינם נותרים בשדה הפרשני, אלא הם מעצבים "עובדות" דתיות, חברתיות, ואישיות, ולכן עלינו להבין את הכוח הפרשני ככוח אקטיבי ויצרני, דרכו אנו מסבירים לעצמנו התרחשויות בעולם, בין אם אלו התרחשויות הנוגעות לזולת ובין אם אלו התרחשויות הנוגעות לעצמנו.
פרשנות זו משפיעה הן על העבר במשמעות שהיא יוצקת לאירועים שהתרחשו, אך כמו כן יש לה כוח והשפעה גם על העתיד, היות והיא מעצבת את המבט שלנו על עצמנו ועל סביבתנו, וממילא הדימוי העצמי שלנו יכול לקבל פנים שונות בהתאם למה שאנו אומרים לעצמנו על מה שאנו עושים (במשמוש-המעשים המתחקה אחר מניעים נסתרים, והופך אותם בכך לעובדות שונות, כפי שמסביר הרמח"ל) או ביחס למה למעשי זולתנו המתפרשים בתודעתנו (כמאמר חז"ל במסכת אבות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו").

בנידון שלנו, התורה היא זו המעידה לדברי רש"י על מעלת אהרן ששתק, ועל כך שלא בכה לאחר דברי משה לפי הרמב"ן, וכן על כך שהתנחם מקידוש ה' לפי הספורנו, ושלא מצא מילים לנוכח האסון שאירע לו לדברי האברבנאל, ועל שלא רצה לדבר כלל כדברי ה"כתב והקבלה", או שרצה לדבר אך נלחם בעצמו כדברי הרשב"ם, וכל זה ועוד נכלל במילה אחת ; "וידם". בדברי רציתי להראות כיצד כל פרשנות וגישה שצוטטה לעיל, יוצקת למילה זו משמעות חדשה ובכך גם הופכת אותה לעובדה אחרת לחלוטין.
התיאוריות המודרניות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מראות כיצד תהליך זה של פרשנות יוצרת, קיים ואפשרי בכל מצב בחיים (ולא רק בנסיון תיאורטי לפרש פסוק בתורה, או טקסט כלשהו), והמודעות לכך מאפשרת לשלוט בראייה ולנסות לייצר פרשנות נכונה של העולם והזולת והעצמי, ולהיפתח למגוון רחב ולגיטימי של פרשנויות הרואות ומפרשות באופן אחר ושונה, את מצבי-העניינים בעולם ובנפש האדם.

"שימת העולם בסוגריים אינה מעמידה אותנו אפוא מול האין, אדרבה, אנו קונים לנו משהו, ודווקא בדרך זו וביתר דיוק, אני ההוגה קונה לי משהו בדרך זו, הנני קונה לי את חיי שלי הטהורים על חוויותיהם הטהורות ועל משמעויותיהם הטהורות הנני תופס את עצמי כאני טהור, הנני חי את חיי התודעה הטהורים שלי שבהם ובאמצעותם העולם האובייקטיבי כולו הוא בשבילי, ודווקא כפי שהוא בשבילי. כל ישות עולמית, כל ישות מרחב-זמנית ישנה לגבי דידי, הווה אומר, היא לגבי דידי בעלת תוקף, וזאת על ידי שאני מתנסה בה וכך קודמת למעשה, לישותו הטבעית של העולם – אותו עולם שעליו אני מדבר ושרק עליו יכולני לדבר – כישות קודמת כשלעצמו, ישותו של האני הטהור"
("הגיונות קרטזיאניים" סעיף ח' בפרק "הדרך אל האני הטרנסצנדנטלי").

ציטוט זה יכול להמחיש כמה המשמוש שמסביר רמח"ל, איננו רק פעולה דתית של יראת-שמים אלא פעולה תודעתית המלווה את כל חיי האדם. לאור זה נקל ליישם את המשמוש מפני שההבנה כי כל מעשינו מקבלים משמעות והופכים לעובדות בהתאם לדרך בה אנו מפרשים אותם, מחייבת לפרש אותם לאור האמת.

דבריו של א. פרום על תרומת הפסיכואנליזה לנפש האדם, מוסיפים אף הם את ההכרה בחשיבותה של חשיפת האמת בתוך מעמקי נפש האדם: כמטרה משותפת לחיי המאמין ולפסיכולוג מטפל.

אמנם יש לסייג את ההשוואה הזו, ולשים לב לדברי הרמח"ל על מטרות המשמוש: "לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע" (שם).
זאת אומרת שאמנם האדם המתעלה במידת הזהירות בסולמו של רבי פנחס בן יאיר, מתלמד להעמיק בנפשו פנימה, ובעזרת "הרמנויטיקה של חשד" הוא מתחקה אחרי הפרשנות הנכונה והמקיפה שתעניק לו את מבט האמת על חייו ומעשיו, וזאת אכן בדומה לפסיכולוגיה והפנומנולוגיה השואפות לחדד ולמקד את המבט הסובייקטיבי ואת חשיפת מעמקי הנפש. אך בניגוד לאסכולות אלו, האדם המאמין עושה זאת כחלק מ"חובתו בעולמו" כלשון הרמח"ל בתחילת הספר, חלק מחובתו היא: "שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת: שיתבונן מהו הטוב האמתי שיבחר בו האדם, והרע האמתי שינוס ממנו. והשניה: על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע יתבונן ויחקור בשכלו איזה תחבולה יעשה לסור מן הרע ההוא וליטהר ממנו" (שם).
דהיינו שחובת האדם לטהר את מעשיו ולחשוף את מניעיו וכוונותיו, אינה קשורה לרווחה-נפשית או למטרת עיון-פילוסופי לשמו, אלא כחובה-דתית.

משתיקתו של אהרן הכהן, למדים אנו מהי כוחה של אמונה ובחירה מתוך חיבור עצמי לכאן ועכשיו.

דמעות של שתיקה

כאשר הקב”ה המבשר ליחזקאל הנביא על מותה הטראגי של אשתו מצווה אותו לשתוק בדומיה:
”בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים…” (יחזקאל כד).
גם במדרש הידוע על משה שעולה למרום, ורואה במחזה את דמותו האגדית של רבי עקיבא ולבסוף את מותו הטראגי, משתמש הדרשן במוטיב השתיקה: ” ראה (משה) ששוקלין בשרו (של רבי עקיבא) במקולין אמר לפניו: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני” (מנחות כט:)

אכן, ישנה שתיקה פסיבית, אך ישנה גם שתיקה אקטיבית, אשר היא תגובה ראויה לטרגדיות כשתיקתו של אהרון המקבל שכר על שתיקתו זו.

טרגדיה איומה עשויה להכניס את האדם למצב בו הוא תקוע בשאלת “למה”. שאלה זו משאירה את האדם בעבר בלי יכולת להרים ראש ולצעוד קדימה לעבר העתיד מתוך המשבר האיום. “למה יאמרו הגויים…”. שאלת “למה” אינה תגובה יהודית לטרגדיות כי אם שאלת “מה” – “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך”. אהרון בשתיקתו מצליח להשתיק את שאלה ה”למה” המהדהדת באויר ולצעוד מתוך הטרגדיה אל המשך הובלת עבודת הקודש במשכן, ואשר על כן זוכה הוא לדיבור האלוקי המתייחד אליו בלבד ללא סיועו של משה רבנו.
זאת ועוד, השתיקה הינה פעולה אקטיבית של נסיון להפנים ולעכל את הטרגדיה.
“רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה” (פרקי אבות ג’ י”ג). ע”פ פירוש התוספות יום טוב, רבי עקיבא מחליף את הסדר בהקשר לשתיקה לומר לנו שלכל שאר הדברים המנויים במשנה כגון עושר, יש דרכים נוספות להגיע, ברם לחכמה אפשר להגיע אך ורק דרך השתיקה.

האדם מורכב משלשה כוחות משלימים, כח העשייה, כח הדיבור וכח המחשבה.
כח העשייה של האדם הינו מוגבל מאחר ואנו מוגבלים ביכולותינו.
כח הדיבור הינו רוחני ואלוקי יותר, זהו כח המייצג את החיבור שבין הנשמה לגוף אך גם כח זה הינו מצמצם את המחשבות לתוך אותיות, מילים ומסגרות.
כח המחשבה לעומת זאת, הינו בלתי מוגבל לחלוטין. המחשבות יכולות לעופף ולנוע מקצה העולם ועד סופו.
*ישנם דברים בעולם הקשים להסבר והכלה מאחר וכל מילה מקטינה ומצומצמת. טרגדיות איומות שאינן ניתנות לשום הסבר המניח את הדעת. ברם יש דרך אחת להבין ולהתמודד, דרך השתיקה אקטיבית, המשקיטה את כח הדיבור ומפנה מקום לגלגלי המחשבה לפעול וכך כותב הרב חרל”פ (ממעייני הישועה עמ’ קע”ג, קפ”ג):
“מה שהשתיקה היא סייג לחכמה, אין זה רק בשביל שלא להיות נכשל בשום חטא מחטא הלשון, אלא שבעצם השתיקה, במה שמשתיקים את חושי הדיבור והרצונות וכל יתר החושים, מפנים מקום לחכמה, הרודפת ומחפשת מקום שתשרה ותחול עליו, ועל ידי זה היא מופיעה ושורה עליו. וכמו שבקבלת תורה היתה ההופעה על ישראל ע”י השתיקה של כל הרוחות: כשנתן הקב”ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול “אנכי” , כן כל הופעה של חכמה עליונה מופיעה ובאה רק על ידי השתקת כל החושים ועומדים מוכנים לקראת הופעתה… …גם בקריעת ים סוף היה הנס ע”י בחינה זו “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון…”

הטרגדיה האיומה העוברת על אהרון ושתיקתו האקטיבית מהוות מגדלור לכל הדורות הבאים. עם ישראל זכה להיות עם הנצח הן בזכות יכולתנו להתגבר על השואות והטרגדיות אותן מילים לא יכולות להכיל, להרים ראש ולהסתכל לעבר העתיד המזהיר מתוך העבר הקשה והן בזכות יכולתנו להפנים את המסר אשר בכדי להבין את עצמת החכמה האלוקית ומה עלה במחשבתו של הקב”ה, עלינו לעיתים לשתוק בבחינת,
“שתוק – כך עלה במחשבה לפני”

דבר התורה השבוע לעילוי נשמת ששת מליוני הנרצחים מבני עמנו בשואה הנאצית
השם יקום דמם

שבת שלום וחודש מבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: