נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת שמות – תשפ"א

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

על מנהיגות ונשיאה בעול בציבור כגורם מקדם חוסן חברתי ולאומי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

משה רבינו מתמנה להנהיג את ישראל ולהוציאם ממצרים. פרשתנו מתארת אירועים מקורות חייו של משה אשר קדמו למינוי, ומהם ניתן ללמוד על הכישורים שבזכותם בחר בו בורא עולם להנהגה.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: (שמות ב, י')

 משה גדל, צומח ומתחנך בבית המלוכה – הבית שיצטרך בעתיד להתנהל מולו כדי להוציא את בני ישראל ממצרים.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: (שמות ב, יא'-יב')

התוצאות הצפויות ממעשיו של משה אינן מרתיעות את ליבו להמשיך ולשאת בעול. בסופו של דבר הוא נאלץ לברוח ממצרים בעקבות מעשיו.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: (שמות ב, יג')

סיפור זה מוכיח כי השאיפה לחמלה וצדק אינה מוגבלת רק למקרים שבהם עמו נרדף בידי המצרים. משה שואף לשלמות ויישוב סכסוכים גם בקרב בני ישראל.

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: (שמות ב, טו'-טז')

גם כאשר אין מדובר בעמו או באנשיו, נאבק משה למען הצדק; וכשהוא נקלע לסיטואציה בה הוא חש כי נעשה עוול, הוא נכון מיד לסייע על מנת לתקן את המעוות.

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:

(שמות ג, א')

רש"י מסביר: "אחר המדבר. להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים". כלומר, משה רבינו מלמד אותנו ששמירת הרכוש והתרחקות מן הגזל חייבות להיות מאבני היסוד באישיותו של האדם ובוודאי של מנהיג העם.

 

כל אחד לפי צרכיו

בשמות רבה (פרשה ב') מתוארת הדרך בה נהג משה לרעות את צאנו של יתרו: "והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש-ברוך-הוא: 'מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי'". כלומר, משה מבחין בין צורכי החלשים והחזקים, ומאפשר לכל אחד מהם למלא את צרכיו בלי שהחזק רומס את החלש.

ובהמשך: "כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: 'אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שצמא ועיף אתה'. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש-ברוך-הוא: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך – חייך אתה תרעה צאני ישראל'".

 

מתגובתו של משה למינוי ניתן ללמוד על כישורי הענווה והצניעות, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו: "מִי אַנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג', יא')

 

עמו אנוכי בצרה – כוחה של נשיאה בעול

נושא בעול עם חברו

אנו מוצאים כי מסופר על משה רבנו: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', יא'). אומרים חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם'. שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ראה משוי (משא) גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון (סמל מלוכה) שלו והולך ומיישב סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל?… אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, על כך נאמר "וירא ה' כי סר לראות בסבלותם" (שמו"ר א')

אמרו חז"ל: ה' צדיק יבחן "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה… היה מונע הגדולים מפני הקטנים… כדי שירעו עשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית. ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. ואף משה לא בחן אותו ה' אלא בצאן. כשהיה משה רועה צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי. רץ אחריו עד שהגיע… לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר 'אני לא הייתי יודע שהיית רץ מפני צמא, עייף אתה.' הרכיבו (משה) על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך, אתה תרעה צאני ישראל'" (שמו"ר ב'). הרי לנו שמפני צורת התייחסותו לסבל של הבהמות וחיות, בחר בו ה'. ועוד, גם כאשר משה רבנו ראה שני עברים נצים, אע"פ שידע כי שניהם הם רשעים, כמו שאמרו חז"ל "למה תכה רעך, רעך שהוא רשע כמותך"

(שמו"ר א/כט') – בכל זאת בא משה להציל את המותקף. צריכים לזכור כי הוא היה אז רק בן 12 שנה (רמב"ן ב', כג'). וכך כאשר הגיע למדין וראה שהרועים הפילו את בנות יתרו לתוך הבאר (ושם גם המתקיפים וגם הנתקפות היו נכרים, ולא מבני ישראל, כמו בתחילת פרשת שמות) – ואעפ"כ לא היה יכול לסבול לראות עוול "ויושיען", ולא השתמט באומרו "זה לא העסק שלי". וטרח לעשות שלום בין הרועים (פסיקתא רבתי, ו')

המושג להרגיש בעומק הלב את צערו של השני, המתח ועגמת-נפש שלו, הם הם הגורמים תמיד לגילוי שכינה ולהטיל על האיש ההוא את התפקיד של מנהיג-ישראל. במלחמת עמלק מצאנו "ויקחו אבן וישימו תחתיו" (שמות יז, יב). חז"ל העירו: "וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחד לישב עליה? אלא כך אמר משה – הואיל וישראל שרוין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער" (תענית יא.).

פשוט שהסיגוף שנסתגף כשישב על האבן הקשה לא עזר להם במלחמתם. אבל בכל זאת ליבו לא נתן לו למשה לנהוג אחרת. וזוהי מעלתו!

כאשר הקב"ה כעס על כלל ישראל ורצה להמית אותם במדבר ולקיים את הבטחתו לאבות ע"י שיעשה מצאצאיו של משה רבנו עם רב, ענה משה "יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל" (תנחומא, ואתחנן, ו').

דומני שזהו עומק כוונת המדרש ש "אשה אחת במצרים ילדה ששים ריבוא בכרס אחד, זהו משה", כלומר הוא הזדהה עם כולם, חש שיש לו נשמה אחדותית הכוללת את כולם.

הננו רואים מכל זה כי המידה הזאת היא גדולה ונפלאה. אבל מה הוא ההיגיון במידה זו של "נושא בעול עם חברו"? מדוע היא תגרור אחריה מעלות כה עצומות?

מסביר זאת מהר"ל (אבות, פ"ו דף ש'):

"מורה דבר זה שאינו נבדל מן הכלל, ואז ראוי אל התורה שהיא אל הכלל".

 

זאת אומרת, כל עוד שהאדם הוא אנוכי ודואג לאינטרסים של עצמו, אין קדושה ואין שכינה שורה במעשה ידיו.

המהר"ל הסביר זאת כאשר הרחיב על החשיבות העליונה שהאדם ילמד לאחרים ("נתיבות עולם", תורה, פ"ז)

"שהחסד מתפשט אל הכל, וכך השכל העליון מתפשט אל כל".

אפילו צדיק גדול, אם פורש מהציבור, ייענש

"מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות" (ברכות נה'.).

המהר"ל מסביר: כי על פי רוב, המנהיג הוא נבדל מן הכלל ונחשב יחידי ופרטי, כמו מים בשלולית צדדית והמנותקים מן זרם הנהר הכללי שהם מים הממהרים להתעפש ולהתקלקל

(על אבות, פ"א "ושנא את הרבנות", דף מד). ומפני שלכל בעיה בחיים, ברא הקב"ה תרופה וטיפול-נגדי; העצה היעוצה נגד ההתרברבות הטבעית הבאה ל "אנשי מעלה" ("נתיבות עולם", ענוה פ"ז) היא להרבות את ההשתתפות בצער הציבור, ולדאוג לענייניהם באהבה גדולה.

הדבר המאפיין את ה "רשות" (ניהול של הכלל) הוא חוסר רגישות לצרכי העם ובעיותיו. "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראים כאוהבים בשעת הנאתן, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו" (אבות, ב'). מעין זה כתב ר' ירוחם ממיר על ההפרש הזה מה בין אדם לחיה:

"ישנה מדה של רשעות, אי-הרגשה בצער של הזולת. 'אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו'… ממש כחיה טורפת הדורסת ואוכלת בעוד שטרפה מפרפר וצועק בשארית כוחותיו. והאדם הרואה תמונה נוראה כזו הרי פלצות תאחזנו. אבל החיה ההיא (=הטורפת) אינה מזדעזעת מזה כלום. להיפך, כאשר ירבה הניצוד לצעוק מתוך יסורים, כן יגדל כעסה ותוסיף לטרוף ביתר שאת. משום שהיא אינה מרגשת ואין לה ידיעה כל-דהו מצער זולתה. זהו אופי שלה. ואמרו חז"ל שהאדם שאינו חש בצער חברו, הרי טבעו כאותה חיה, עד שיוכל לבלע חברו חיים. "חיים בלעו" ולכן נקראו רשעים "חיתו יער"

(ב"מ פג:)…" ("דעת חכמה ומוסר", ח"א דף לא)

ולכן בכל התפילות שמשה התפלל "כיון שעל רבים הוא מתפלל, כרבים דומה" (תענית ט.).

 

מובא שרבי פרידא למד עם תלמיד חלוש-שכל ארבע מאות פעם כל ענין וענין. פעם קראו לר' פרידא לבוא לסדר איזה ענין, ובגלל זה תלמידו לא הקשיב לשיעורו מלוא- קשב. כאשר לא קלט גם אחרי ארבע מאות פעמים, שאל אותו ר' פרידא מה הסיבה וענה לו שלא התרכז. ענה רבי פרידא 'תן דעתך' – ושנן לו שוב ארבע מאות פעמים. יצא בת קול מן שמים וכו' (עירובין נד:)

מניין משיגים סבלנות עצומה כזאת? ולמה לא דאג ר' פרידא על איבוד זמנו? אלא שהייתה לו המידה הברוכה של נושא בעול עם חברו, והיינו שהוא מחק מדעתו את ערכו העצמי, וראה רק את הערך של הזולת. כאילו הוא נולד רק לשרת את הזולת.

העיקרון הגדול שעלינו ללמוד: יש להשתדל לשאת בעול עם הזולת, לשמוע ממנו על בעיותיו ולטרוח לעזור לו, לשמוח בשמחתו ולעשות למענו כל מה שרק אפשר. על ידי זה זוכים לתורה, לחיזוק הלכידות החברתית גם של הפרט בתוך הכלל וגם של הכלל על הפרט ויותר מזה: זוכים לקרבת הקב"ה.

 

שבת שלום ומבורכת


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: