נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת שלח לך

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת שלח לך תש"פ

ריגול וריקול עצמי – על פרספקטיבה שלילית והעדר חוסן נפשי.

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן… וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת… וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם". (במדבר יג')

עונת התיירות

בפרשת השבוע אנו מוצאים מילה שהשורש שלה מופיע פעמים רבות. פעם בעניין חטא המרגלים ופעם בפרשת ציצית, – "לתור".

בעניין המרגלים ניתן לראות באופן מובהק כי מילת המפתח היא "לתור", שפירושה לחפש ולרגל. תייר זה אחד הבא להסתכל על מקום מנקודת מבט חיצונית.

אנו מוצאים שגם באדם עצמו קיימת פעולת ריגול. הלב והעיניים מרגלים לגוף. בסוף הפרשת מופיע בפרשיית ציצית, גם את הפועל של המילה "לתור" (במדבר טו, לט') "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

רש"י בפרשה מתייחס למילה זו וכותב: "ולא תתורו אחרי לבבכם – כמו (לעיל יג' כה) "מתור הארץ".
הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות".

ריגול שהופך לריקול

למרגלים שהיו אמנם ראשי שבטים מורמים מעם הייתה נטיה להסתכלות שלילית כבר בשעת יציאתם למשימת הריגול. לא סתם הם הגיעו לדבר דיבורים שליליים על הארץ למרות גדולתם. המרגלים חטאו בראשונה בכך שנתנו לעצמם להיות ברשות לבם לראות דברים שלילים וכפועל יוצא מכך לדבר סרה על ארץ הבחירה.

המתבונן בדברי רש"י ימצא שתי תמיהות.
האחת, מדוע התורה משתמשת בלשון "לא תתורו" (מלשון ריגול), אותו לשון שהובא לעניין חטא המרגלים? מה רש"י רוצה לומר לנו בכך שמזכיר כאן את חטא המרגלים, בקשר בין ציצית לבין ריגול הארץ?
השניה, מדוע רש"י כותב: "העין רואה והלב חומד, והגוף עושה מעשה עבירה", הרי בפסוקי התורה כתוב: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", קודם כל את הלב ואח"כ את העין
הבחירה היא בלב לראות רע.

יסוד השליליות – בחירה לראות רע

נראה להסביר, שפגם חטא המרגלים היה בעין רעה. אמנם יהושע וכלב גם ראו את מה ששאר המרגלים ראו, אך תיארו את שראתה עינם באופן אחר והפגינו אמונה מוחלטת ואופטימיות שיהיה טוב מפני שזכו גם לברכתו של משה וגם לסגל לעצמם עין טובה על המציאות, הייתה להם אמונה חזקה וחיובית בבורא שאם הוא מביא אותם לארץ, זאת הארץ הטובה ביותר. לעומתם, שאר המרגלים, ראו את ארץ ישראל בעין רעה, ולכן בכל מקום שהגיעו היו בגדר אורח לרגע רואה כל פגע – התמקדות בגנותו של מקום, וכפי שמובא בדברי רש"י (במדבר יג, לב) על פי חז"ל: "ארץ אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו".
הם נתנו ללב שלהם להחליט שהראיה תהיה דברים שליליים, וכפי שרש"י כותב לנו (במדבר יג, כו): "וילכו ויבואו – מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה".

הבחירה הראשונית היא בלב לראות טוב

אף בפרשת ציצית כתוב "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", קודם כל הלב ואח"כ העין. משום שהלב קודם לעין. הלב נותן לעין את האפשרות לראות את מה שהוא רוצה, אח"כ העין רואה, ואז הדברים חוזרים אל הלב משפיעים עליו, ובסוף הגוף עושה את העבירה או המצווה.
כאשר לובשים ציצית ישנו ציווי לראות: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ".

הציווי על אדם הוא לבחור להסתכל בעין טובה. כאשר מסתכלים על הדברים החיוביים וממילא לא נופלים בחטאים שונים. מעניין לראות כי התיקון לחטא המרגלים רמוז בפרשת ציצית הסמוכה. על הציצית אנו מסתכלים מתוך רצון לזכור את ציווי הבורא, ראיה וזכירה להתדבק בטוב ולזכור ממה להשמר, כך מפתחים עין טובה.

עין טובה מתחילה בבחירה מושכלת לזכות בלב טוב
כאשר מדברים על עין טובה הכוונה להשריש בלב נטיה לפעולת ראיה חיובית.

ריגול היא פעולה אשר תוצאותיה נגזרות על פי המטרות שנקבעו לה מראש. יש ריגול מתוך מטרות הכרחיות חיוניות וטובות ויש ריגול שהוא להיפך. בחירת הלב ונטיית העין הם אלו שיקבעו האם זה יהיה ריגול טוב או ריגול שיביא לריקול (קריאה לתיקון, המוכרת בשמה באנגלית, ריקוֹל (Recall), היא מהלך שנוקט מפעל תעשייתי כאשר במוצר שלו נתגלה פגם מהותי.)

עניין של פרשנות

מבין שלל הפרשנויות על השאלה מה בעצם היה חטאם של המרגלים, קיים קו פירוש הגורס כי המרגלים חרגו מן השליחות שהוטלה עליהם.
הרב יצחק עראמה מגדולי יהודי ספרד בספרו עקידת יצחק מסביר כי חטא המרגלים התבטא בכך שהם "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד".
המרגלים שינוי מתפקידם והפכו עצמם ליועצים משפטיים. הם יצאו לשליחות מודיעינית שמטרתה הבאת מידע ללא פרשנות, והפכו אותה לשליחות בעלת מסקנות ותובנות אישיות.

ובאמת, צריך להתבונן האם בכלל אפשרי או שייך לבקש מבן אדם אחרת, הרי לבני אדם יש נטיה מובנית לפרשן ולגבש עמדה המעודדת לייעץ ולהביע דעה. האין זה חלק מהותי ממותר האדם, אותה נטייה טבעית לא רק לתפוס את הנתונים, אלא גם לחקרם ולעבדם כדי להעניק להם משמעות.

אם נתבונן במערכת התפיסה החזותית שלנו, נראה כי מעצם טבעה היא נוטה לפרשנות. על פי עקרונות פסיכולוגיית הגשטלט "השלם שונה מסכום חלקיו".
כלומר, טבועה בנו תבנית תודעתית הממהרת לפרש את הגירויים החושיים, ומשליכה את חוקיה על הקלט החושי בכדי לפרשו. כך למשל, עצמים או אנשים שקרובים אלינו בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים זה לזה אף אם אינם כך, וכן אנו נוטים למלא פערים בגירויים נתפסים על מנת לתפוס אותם בשלמותם, משום שרק כך נוכל להעניק להם משמעות.
ואם כך במערכת החזותית, על אחד כמה וכמה במערכת ההכרה השכלית.

הנחת יסוד בגישת הטיפול הקוגניטיבית היא כי כולנו מוצפים במחשבות אוטומטיות שמסייעות לנו לפרש את המציאות, לטוב או למוטב. במוקד העבודה הטיפולית עומדות כמובן אותן מחשבות אוטומטיות שליליות המושכות אותנו להסקה מעוותת. אך בכל מקרה, מובן כי לא קיים 'ואקום' בעולם הפרשנות המחשבתית.
אם כך, הייתכן שאפשר לצאת לשליחות ריגול 'נקיה', מבלי להפוך ליועצים.
האם ניתן להשהות את טבע התודעה המפרשת.

שליחת המרגלים התבצעה כיוון שבני ישראל עמדו להיכנס אל ארץ המובטחת. הכניסה ארצה רומזת גם למילה 'התכנסות'- תהליך של כניסה אל רבדים פנימיים.
אותו מסע שנועד לתור אחר הארץ המובטחת או אחר מסע אישי פנימי החבוי במעמקי הנפש. זו שהתרבות המודרנית ובכללה הפסיכולוגיה מאיצה וממריצה לגלות ולחשוף רובד אחר רובד.
לעיתים יוצאים למסע הזה לבד, לעיתים בעזרת איש מקצוע. בכל מקרה, הציפיה לגלות פירות יפים וטעימים, עלולה לנחול מפח נפש. היכן שאחפש את כוחותיי וחוזקותיי, עלולים לבצבץ פגמים, פצעים, ושאר מרעין בישין. בסך הכל רציתי לתור אחר שפע שיסייע לי להתקדם, לממש, להשיג. אך הממצאים עלולים להוביל לפרשנות שתוציא את דיבתי רעה.
כמה אנשים חווים רגשות אשמה ולעיתים בצדק כאשר הם נופלים ונכשלים בלשון הרע על אדם אחר. אך האם אנו ערים למצבים בהם אנו מוציאים את דיבת עצמנו רעה האם זה פחות חמור, האם נוכל להפריד בין המודעות החושפת לנו טפח ערום אודות עצמנו לבין הפרשנות עליה והקפיצה למסקנות שייצרו בו בכייה של חינם
האם יתכן שאנו מאיצים מדי את תהליכי המודעות הפנימיים שלנו וקופצים לעמדה של פרשנות וייעוץ, נוכח עצמנו, נוכח הזולת
בצד הנטייה הטבעית והמבורכת של התודעה להעניק לעובדות משמעות, טמונה בקפיצה הזו גם חוויה של בדידות וקטנות אמונה ביחס לעצמנו וחיינו. יתכן שישנה כאן גם אי-הכרה בכך שדווקא אפסותנו מאפשרת ביטחון, ואולי יש כאן גם בלבול בהגדרת תפקידנו שמתחיל ומסתיים בהשתדלות, ללא אחריות על התוצאות.

הבחירה בעצירה ובשהייה כבר בשלב איסוף הנתונים מול רצף הפרשנויות שיש בנו ובשילוב עבודת נפש לבחור לראות את הטוב גם הוא אינו נראה לנו בעין כטוב. יכולה לעטוף אותנו במעטה של רחמים ובהגנה מפני מסקנות מהירות המוציאות-דיבה לאמת של חיינו, בכוחה לאפשר לנו לחיות בתהליכיות מבלי להחפז לתוצאות כתובות מראש ולא לפחד ולחשוש מעצמיותה של הדרך ומנפתולי התהליך.

להפעיל קס"ם

וינסטון צ’רצ’יל נאם לעם הבריטי ב-1941 ואמר: “אין לי דבר להציע מלבד דם, עמל, דמעות ויזע”.

לפני ימים מספר הקשבתי להרצאתו של ד”ר שמעון אזולאי הטוען כי “אחת הבעיות הקשות שלנו היום בתחום החינוך היא שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים!”
עוד הוא טען שאנחנו פוגעים בחוסן ילדינו בכך שאנו מגנים עליהם כל הזמן ומונעים מהם את ה”קס”ם” – קושי, סבל ומאמץ.
במקום לדבר על כיף ואושר עלינו לדבר על משמעות לחיים!
ומשמעות לחיים יכולה להגיע רק אם אנחנו מוכנים להתמודד עם קושי, סבל ומאמץ.

אני מסכים עם הרעיון מאוד והוא מתחבר לי מאוד עם פרשת השבוע ועניין המרגלים.

חיים ללא קושי, סבל ומשמעות עלולים לעלות לאדם ביוקר

“אנחנו נבחנים בזמנים הכי קשים וחשוכים. עמידות האדם וחוסנו נמדדים לא על פי כמות האושר שיש לו בחייו, כי אם על פי התמודדותו עם קשיים ואתגרים, עם סבל והפיכתו למשמעות

חוסן של עם הוא כמו פאזל הבנוי מחלקים רבים, הוא מתחיל מהחוסן האישי שנבנה בין השאר בחינוך בבית,
במסגרות החינוכיות ונמשך מהיכולת לקבל השראה מההורים, מהמחנכים ומהמנהיגים שלנו.

למרגלים הייתה הזדמנות לבחור לראות את טוב הארץ
במקום זה נתנו לעצמם, למקום האישי ללכת אחר הלב והעיניים והפסימיות.
הם המשיכו בקו של דור המדבר – מירמור ותרעומות.

התבכיינות על העדר אושר
על חסר במים, בבשר בשומים ואבטיחים, על אכילת המן ועוד תלונות שווא.
התקרבנות על הליכה במדבר בתוך ענני כבוד
מתוך פינוק יתר וחוסר סבלנות מול קושי וסבל.

המרגלים כמו שאר העם, לא השכילו לתת לאתגרים ולסבל הסובייקטיבי משמעות שתהפוך עבורם לעוצמה וחוסן אישי ולאומי.
תגובת הבורא הייתה אף היא בהתאם, אתם בכיתם בכיה לחינם וזו תהיה בכיה לדורות. בכיה של סבל וקושי אבל הפעם עם משמעות

אדם מחפש משמעות כך קרא ויקטור פרנקל לספרו. משמעות חיים היא הרגולטור של האדם על מעשיו, בחירת ליבו ועיניו. על הפרשנות של הסבל והקשיים בחייו

סולם הערכים על פי מאסלו צריך להיות הפוך. משמעות היא הנקודה העמוקה ביותר של האדם בכל צעד ושעל
סוף מעשה במשמעות תחילה

שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: