נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת קרח – תשפ"א

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

תופעת קרח לא מתה – על שיבוש הזהות והרס עצמי, על התיקון והריפוי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

"הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" – שבירת הכלים ע"י דתן ואבירם

 

פרשת השבוע נפתחת בתיאור המפורט והדרמטי של חטא קרח ועדתו שעונשם היה, בבליעתם על ידי האדמה. אבל דומה שהסיפור האמיתי והדרמטי בפרשתנו, הוא לא קרח, אלא דווקא שתי דמויות אחרות- דתן ואבירם. קרח אמנם מסית ומדיח ומבצע ניסיון של פוטש נכשל כנגד משה ואהרן. הוא מנחיל לתודעת העם את המושג "מחלוקת קרח ועדתו", מחלוקת שאיננה לשם שמים, ערעור גלוי כנגד הנהגת משה ואהרן. קרח לשיטתו טוען לקיום צדק חלוקתי הוגן במשפחת הכוהנים והלווים של אהרן ומשה. שכן, קרח משה ואהרן היו בני דודים באותה משפחה. אביהם של קרח היה יצהר שהיה אחיו של עמרם, אביהם של משה ואהרן. קרח דורש את חלקו בעוגת הכיבודים ,השררה וההנהגה. הוא מבקש תפקידים למשפחתו ולמקורביו. בעצם למה לא? אין ספק כי דרכו של קרח איננה ראויה והיא מלווה במניפולציה והסתה. אבל מאידך אין להתעלם מטענתו ודרישתו, הלכאורה לגיטימית. "אני מקופח…משפחתי מקופחת…" כך הוא מנהל הקמפיין שלו. אנו גם יודעים, שבניו חזרו בתשובה ומשורר נעימות ישראל בתהילים, מקדיש להם מזמורים- "למנצח לבני קרח". אם רק זה היה הסיפור, יתכן שמשה היה מכיל זאת, ואולי מביא את טענתם לפני ה'.

בכדי להבין את הקלקול עלינו לברר מי הוא הגורם המשמעותי בסיפור פרשתנו?

מתוך עיון בפרטי הסיפור מסתבר שהשחקנים הראשיים , הם שני השותפים לניסיון האנרכיה והם דתן ואבירם. אנו רואים שאותו משה הסנגור הגדול של בני ישראל, באירועי קברות התאווה ,חטא העגל ובחטא המרגלים, הנה באירוע של קרח ועדתו, ובדגש לדתן ואבירם, הופך להיות קטגור ללא פשרות. משה רבינו גם לא מותיר עסקת טיעון כלשהי. מה השפיע על משה רבינו לפעול כך? מסתבר שמשה באירוע קרח ועדתו בפרשתנו, ראה בגדלותו את דברי דתן ואבירם בני ראובן, שותפיו של קרח כיצד הם מנסים למוטט ולשמוט את הבסיס האמוני של יציאת מצרים והתהוות עם ישראל.

דתן ואבירם שוברים את כל הכלים וממחישים בנאומם את המשפט: " אמנם יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו". בנאומם הם משתלחים בקב"ה, במשה ובאהרן : " הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה ".(טז' , יג'-יד' ) .

דתן ואבירם שותפיו של קרח, מנסים לזרוע זרעי פורענות והנדסת תודעה שמטרתה, מיטוט הבסיס האידאולוגי והרעיוני. לו היו רוצים לחזור למצרים מטעמי נוחות ופחד מקבלת אחריות ועצמאות ומעדיפים להמשיך להיות עבדים –"חינם מן המצוות", ולהשתחרר מעול האחריות של מצוות התורה היה עוד אפשר להתמודד עם זה כפי שקרה בקברות התאווה, במי מריבה ובחטא העגל, שם עם ישראל לקה בשבר נפשי, בתסמונת חרדה ובפחד מפני הפחד. אבל כאן בהציגם מודל אידאולוגי מעוות ,כשהם מציגים את מצרים לארץ הנושבת המובטחת- ארץ זבת חלב ודבש. את זה משה לא יכול להכיל. בהשקפתם, לאדמת ארץ ישראל, אין כל משמעות ,אין כל יעוד ותכלית.

האדמה שהיא הבסיס, נשמטת מתחת לרגליהם. בטענתם של דתן ואבירם, שמצרים הייתה ארץ זבת חלב ודבש ושמשה הוציא ממנה את בני ישראל רק כדי להרוג אותם במדבר.

כאמור בפרשתנו, משה הופך להיות קטגור חריף לחוטאים: " וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי ד' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ד', שְׁלָחָנִי. וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה" (טז', כח'-ל').

משה שבאירועי המדבר הקשים האחרים- חטא העגל וחטא המרגלים, התעטף בסנגוריה על בני ישראל, הפעם הוא בתפקיד הקטגור שאינו מוצא מנוח לנפשו . הוא מגדיל לעשות, חורג ממנהגו ומבקש מקב"ה את העונש החריג והעוצמתי לקרח ולעדתו. למרות שמשה כמובן מודע להשלכות והמשמעויות הציבוריות והלאומיות של עונש זה, ביחס של אומות העולם לקב"ה ,לעם ישראל והמדינה בדרך באותה עת. הפעם לדידו של משה, השיקול של: "מה יאמרו הגויים", איננו רלוונטי .האינטרסים הלאומיים נדחקים הפעם לקרן זווית.

הרב אליעזר פאפו בפירושו "פלא יועץ" ב', בדברו על מידת הקנאה מסביר את ההבדל בתגובות משה. ואומר: "גדולה שנאה שמחמת קנאה". כלומר, השנאה היא חמורה ביותר, כי היא באה כתוצאה מן הקנאה. כאן דתן ואבירם לא רק שעברו על איסור קנאה באומרם: "כי תשתרר עלינו גם השתרר", אלא גם עברו על איסור שנאה. ע"כ על קנאת קרח ועדתו עדיין היה ניתן להבליג, אבל על קנאתם ושנאתם של דתן ואבירם אי אפשר היה להבליג.

יש מצבים בחיים שחוצים קו אדום ויש לפעול בראיה חינוכית ערכית ומוסרית של מהות סוד קיומנו האידאולוגי, של תכלית ומהות היציאה ממצרים לארץ ישראל. משה אמת ותורתו אמת , כאומר לנו: " עד כאן!! . הפעם יש להיות צודק ולא חכם, הפעם יש לדבוק בעקרונות ובאמת. ברעידת האדמה האידאולוגית המתרחשת לפנינו, ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו במאבק של תנועת דתן ואבירם, יש לפעול מיידית ללא פשרות ובנחרצות".

משה רבינו נצמד בעקביות בהתייחסות שלו לאירוע הדרמטי כשבספר דברים, משה חוזר ומתאר את אותו אירוע. אבל שם בספר דברים, בנאומו הוא איננו מזכיר במילה את קרח, אלא רק את דתן ואבירם : " וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ד' הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה " (דברים, יא', ו'-ז').

כך גם נראה כיצד משה חוזר בנאומו בספר דברים ומדגיש את המשמעות העמוקה של : "אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ", שמתחברת רק לאדמת ארץ ישראל : "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת כָּל הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם" ( דברים, יא', ח'-י')

דתן ואבירם במחנה קרח ועדתו הופכים את הפירמידה האידאולוגית של עם ישראל. לשיטתם, מצרים היא ארץ היעוד והגאולה. זאת היא פתולוגיה וכשל אמוני קולוסאלי. תשובת המשקל לרעידת האדמה האידאולוגית, היא ברעידת האדמה הפיזית, שהאדמה פוצה את פיה ושומטת הקרקע מקרח, דתן ואבירם ועדתם.

כאשר מתרחש שיבוש הפוגע ביסוד הבסיס האמוני, בזהות העצמית ובערכי היסוד, יש לשבור את הכלים ולא להכיל שיבוש ממאיר שכזה.

מילת המפתח בדרמה המתרחשת בפרשתנו היא – אדמה. המילה- אדם , היא שורש המילה – אדמה. שהרי ,חייבת להיות משמעות אמיתית לחיבור של האדם לאדמתו. אשר על כן, האדמה נשמטת מתחת לרגליהם של קרח, דתן ואבירם ועדתו .

 התיקון לחטא קרח, דתן ואבירם

התיקון לחטא או אם נרצה לומר למהותו של החטא, מתבטא בשני אופנים.

האחד, פעולת נגד. אם המחלוקת באה ליצור בלבול והעדר זהות, הרי שיש לחזק את הזהות ולהעמיק את שורשיה ביתר שאת. כדוגמת זאת מצינו במודל הטיפולי שיקומי ההתנהגותי הביהביוריסטי- של ביצוע פעולות( action items) ,  בדמותן של מצוות שיש בהן התעסקות פרואקטיבית, המכוונות מטרה, לעיצוב של תודעה, זהות ומשמעות. גם לאחר הטראומה בסיפור קרח ועדתו דתן ואבירם, ניתנת הזדמנות לבני ישראל לתקן את המעוות על ידי הערכות, למידה והפנמה , בדמותן של המצוות הקשורות לאדמה- הפרשת תרומות ומעשרות : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ד', מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם, תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן, מִן הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה, מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם, תְּרוּמַת ד', מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ד', לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן". ( יח', כה'- כח' ). מצוות המעשרות והתרומה בסוף פרשתנו, הוא תיקון האדם והאדמה כאחד. שכן שורשו של האדם ,במילה- אדמה. כך גם משה ממשיך בנאומו בספר דברים ונותן תוקף למודל המצוות, כתיקון לחטא דתן ואבירם: "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ….. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ".( דברים, יא', ח'-יד).

החיבור של האדם לשורשו, לזהותו האמיתית, לאדמתו ולנחלתו מתבצע בפרקטיקה, הלכה למעשה. על ידי פעולות של התעסקות במצוות התלויות בארץ, בתרומות ובמעשרות. זה יכול להתקיים רק במציאות של חיבור של עם ישראל לאדמתו, בעמל ויזע. לקיום המצוות התלויות בארץ של תרומות ומעשרות, יש התכנות רק אם מיישבים את ארץ ישראל. אין התכנות למציאות של קיום מצוות התלויות בארץ מצרים, כארץ זבת חלב ודבש.

השני, דרך התיקון חטא קורח ועדתו שמקורו בקנאה וצרות עין, היא ההבנה שלכל אחד יש תפקיד, וכולם יחד צריכים לבנות את העולם. כל אחד צריך לשמוח במקומו ובתפקידו ולעשות אותו בשמחה ובסיפוק. הבנה זו מביאה ליכולת לשמוח בהצלחתו של האחר. הרי אנו בונים יחד, אנו שותפים. הצלחתו היא הצלחתי. בזכותו העולם מתוקן יותר וטוב יותר. השמחה בהצלחתו של השני באה מאמונה בנשמה שנפח ה' באדם, המביאה להבנת ערכו של התפקיד שנתן לו ה'. מתוך כך יש לבנות בצורה נכונה את השייכות – לעולם, למשפחה. בכל מישור של החיים האדם רוצה להרגיש שייך, ויש לעשות זאת בצורה חיובית ונכונה. יש לך חלק טוב וחשוב בעולם. תהיה שייך לעולם על ידי החלק שלך, ואל תנסה לקנות שייכות בחלקו של מישהו אחר.השמחה בחלקנו – בתפקיד שנתן לנו ה', היא הדרך להיות שייך לעולם. כך מתגברים על הקנאה, ומתקנים את הפגם שמצאנו בסיפור קין שהמשיך גם בסיפורו של קורח ועדתו,

מעז יוצא מתוק – מקרח יוצא פרח

בפרשת קֹרח, שגם שם מופיעה יציאת פרח. אחרי חטא קֹרח והעונשים המסתעפים ממנו מורה ה' שכל נשיא שבט יביא מטה ששמו חקוק עליו, להם יצרפו מטה לשבט לוי שעליו יכתב שם אהרן, וישימו את כל המטות באהל מועד, "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח". כצפוי, מטהו של אהרן הוא הזוכה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"

מחלוקת קרח ערערה על סדר המעמדות בישראל בטענה "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה '?" על פי תורת החסידות ניתן לבאר את הסיפור כי מחלוקת קרח באה לטעון כי בכוחות הנפש כולם שווים בערכם. קרח אינו סובר כי ניתן להבחין בין מעלה ומטה בנפש – בין רבדים נמוכים וארציים לרבדים נעלים ורוחניים יותר. המעמדות כהן, לוי וישראל משקפים בחינות הקיימות בנפשו של כל אחד מישראל בפרט, ותחרות המטות היא השוואת נטיות הנפש, לבדוק אם הן רק שונות זו מזו או מהוות דרגות בסולם.

התורה פוסקת כדעה השנייה. דעת קרח המשווה את כוחות הנפש משטיחה את האדם ושוללת ממנו יכולת לצמוח מבחינה רוחנית, משום שאין ביכולתו להצביע על נקודה בתוכו הגבוהה מחברתה. מבחינה זו הרי היא הופכת את הנפש למישור קֶרַח שדבר אינו צומח בו. מתוך קֶרַח קֵרֵחַ זה עולה ופורח מטה אהרן מעל שנים-עשר המטות האחרים, ללמדנו  מלמדת שישנן מדרגות בנפש, ומדרגה אחת שהיא הנעלית ביותר – שורש הנשמה הנסתר המשול לפרח.

עבודתו של האדם היא כפולה, מתוך התבוננות פנימית בשורש הנשמה עליו לגלות את כוחות הנפש שלו, ואת מרחבי ההתפתחות העצמיים איתם הוא מבצע את שליחותו כאן בעולם הזה, כמו כן עליו ללמוד על גבולות התחומים ההתפתחותיים של עצמו, על מה ששלו ומה שאינו שלו. פסגת עבודתו מתבטאת בהרמוניה ייחודית של נביעה עצמית שלווה ושלימה המתמזגת עם נביעות נפשיות אחרות מבלי להפר ולטשטש את הגבולות והתחומים. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כל איש על נחלתו ודגלו יוצרים פסיפס רב גוני המורכב ממעמדות, גוונים ושינויים. פסיפס חיצוני מגוון הנשען ומתבסס על תוך זך ומזוקק, תוכו רצוף אהבה.

שבת שלום וחודש מבורך


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: