נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת נשא – תשפ"א

asfalt road through the yellow wheat field

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שביל הזהב – הצורך באיזון בנפתולי החיים

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

פרשת "נשא" עוסקת בנושאים חשובים ורלוונטיים הנוגעים לחיי כל אחד ואחת מאתנו. בהתבוננות על נושאי הפרשה אנו מוצאים שלושה עניינים מנוגדים לכאורה. פרשת סוטה, פרשת נזיר וברכת כוהנים. הסוטה מייצגת צד קיצוני של פריקת עול ורמיסת המוסריות. הנזיר מייצג צד של פרישות וקדושה, הכהן מייצג את שביל האמצע, את הגורם המחבר והפשר, משכין שלום ומרבה אהבה.

 

לחיות על הקרקע

הטוב, הרע והמכוער הוא מייצג שהפך את קלינט איסטווד לכוכב – על. שמו של המייצג יכול היה להתאים גם לפרשתנו שבה אנו פוגשים מגוון עשיר וציורי של דמויות – מצורע, גנב, סוטה, נזיר, נזירה וכוהנים. למרות השוני בין הדמויות, יש דבר מה משותף ביניהן, המקשר בין רצף הופעתן.

בעוד פרשת במדבר עסקה במבנה של המחנה – המשכן במרכז ומסביבו העם – פרשת נשא עוסקת בחיים היומיומיים במחנה, כאשר היחס אל הדמויות השונות נובע מתוך המצאות השכינה במחנה. המשכן איננו מגדל שן המנותק מהחיים, אלא מרכז המקרין רוחניות וקדושה על המרחב הישראלי כולו. מעשי הגנב הם אמנם חטא כלפי החברה, אך גם כלפי הקב"ה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בה' מתברר שהמעילה בה' היא למעשה הגנבה מאדם אחר. כאשר אלוהים נוכח בחיים, הערכים האלוהיים הופכים להיות חלק מן המציאות. עיוות של המציאות נחשב לפגיעה בבורא יתברך. המילים "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם" מלמדות שמה שנאמר על הגנב תקף גם בנוגע לכל חטא שבין אדם לחברו.

אחרי פרשת הגנב מופיעה פרשת סוטה, העוסקת באישה החשודה בפגיעה בברית הנישואין. האישה מובאת אל המשכן ונעמדת "לִפְנֵי ה' בטקס שעורכים לה היא שותה תערובות של "מַיִם קְדֹשִׁים" עם עפר "בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" ולתוך התערובת מוחקים את הכתב של הקלף שעליו כתובים הפסוקים מפרשת סוטה, המים עשויים להיות לה לברכה או לקללה, בהתאם לשאלה אם היא חפה מפשע או חוטאת. נראה שכשעפר המשכן ומילות התורה הנוגעות לסוטה באים אל קרבה, בכוחם להבחין באיזון הקיים בינה לבין המציאות האלוקית. כאשר יש הרמוניה ביניהן התערובת היא לברכה, וכשאין הרמוניה, המפגש הישיר עם הקודש פוגע במי שמחלל אותו.

שער הנזיר

הדמות המעניינת ביותר בפרשה היא ללא ספק דמותו של הנזיר. הנזירות היא הזדמנות לשוויון. היא פתוחה לכל אחד מישראל – כהן, לוי או ישראל, גבר או אישה – שמחליט להתרחק מן החיים הנורמטיביים כדי להתקדש ולבקש את קרבת האלוהים. הדרישות הבסיסיות מהנזיר הן פרישות מיין, גידול שיער פרע ואיסור להיטמא למת.

כדי לפענח את דמותו של הנזיר נשווה בינו לבין הכהן. גם לכהן וגם לנזיר קדושה מיוחדת, שבגללה הם מצווים להתרחק מהמוות. השוני ביניהם הוא דווקא בדבר שמאפיין את הנזיר יותר מכל: שיער הראש. לכהן אסור לגדל את שיער ראשו פרע ואילו הנזיר חייב לפרוע את שיער ראשו. בפסוקים מפורש שזה מה שמגדיר את נזירותו:

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ… לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'. וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ.

התקדשותו של הנזיר מתבטאת בשערו, שהוא קודש לה'. שער הפרע נקרא גם "נֵזֶר אֱלֹהָיו", ובהקשר זה 'נזר' פירושו כתר. האיסור להיטמא למת נגזר מקדושה זו, ולכן כאשר הנזיר נטמא מגלחים את שערותיו. בתום תקופת הנזירות מגלח הנזיר את שערו ושם אותו עם קרבנו יחד באש המזבח. השיער דומה לקרבן השייך לה'. גם מסיפור שמשון עולה שהביטוי העיקרי של הנזירות הוא השער. בתשובה לשאלת דלילה "בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל עונה שמשון: "מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם".

הזוהר (נשא קכא' ע"א) רואה בקדושת שער הנזיר נקודה של דמיון בינו לבין הבורא. השער הופך לדימוי רב עצמה, המבטא מאפיינים של האלוהות וקישורה למציאות: זרימה, שפע והתפשטות מהאחד הבודד לריבוי שאי אפשר למנותו.

השער הפרוע מבטא גם את הלך נפשו של הנזיר. נקודת המוצא של הנזירות תוארה בפסוק: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. פלא' משמעו ללכת מעבר, לצאת מן המסגרות הרגילות. תנועה זו מתבטאת היטב בפריעת שער הראש, הזורם ויוצא מגבולות וסדר. גם כיום, השער הארוך הוא סמל למרד הנעורים אצל בני הנוער. כאן נעוץ ההבדל בין הנזיר לכהן: קדושת הכהן שייכת למציאות של סדר נורמטיבי. משום כך הכהן מטופח, ואסור ששערו יהיה פרע. קדושת הנזיר, לעומת זאת, נעוצה דווקא ביציאה מהמסגרות, והביטוי לכך הוא פריעת שער ראשו. ביטוי נוסף ליציאה של הנזיר מהמציאות הנורמטיבית הוא האיסור להיטמא למת, גם לא בני משפחה קרובים. הנזיר הוא דמות אינדיווידואליסטית. בסיפור שמשון מתברר שהאינדיווידואליות שלו הותירה אותו לעתים מחוץ לקונצנזוס – מתוך דאגה מההתגרות שלו בפלשתים, עם ישראל עצמו מסר אותו לפלשתים. במאמר 'הנשמות של עולם התוהו' (אורות, עמ' קכא–קכב) מתאר הרב קוק דמות מיוחדת ששורש נשמתה קשורה לתוהו. ניתן להחיל על הנזיר דימויים רבים ממאמר זה:

ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו… נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו.

הרב קוק אף מזהיר מפני הסכנות הכרוכות בנשמות דתוהו:

שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף – ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.

שמשון מסיים את חייו בפעולה של נקמה והרס – הוא מחריב יסודות של בית איתן, ובכך הורג את עצמו ואת אויביו כאחד. יש עצמה גדולה לזרימה וליציאה מן הגבולות, אך טמונה בכך גם סכנה. אצל שמשון הסכנה הייתה בתחום האישות – התנהגותו זכתה לביקורת חריפה מצד חז"ל, שראו במעשיו מרידה וקלקול לדעת המשנה הוא גם נענש על כך: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, אותה משנה ממשיכה לספר על גורלו של אבשלום, שעל פי חז"ל גם הוא היה נזיר: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות". המשנה רואה בשער את מקור הגאווה של אבשלום, שהביאה אותו למרוד בדוד אביו. בסופו של דבר עלה לו הדבר בחייו, שכן שערו נתפס בין ענפי העץ. בהקשר הזה ניתן להבין את האיסור על הנזיר לשתות יין. שילוב בין העדר גבולות ושתיית יין עלול להיות קטלני. המדרש טוען:

גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה. (במדבר רבה פרשה י')

על פי התלמוד, זו הסיבה שבגללה מופיעה פרשת סוטה סמוך לפרשת נזיר: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אולם אפשר שלא רק הנזירות מתמודדת עם הסכנה הטמונה ביין, אלא האיסור על היין הוא דרך להתמודד עם הסכנה הטמונה בנזירות.

הסמיכות של פרשת סוטה לפרשת נזיר מרתקת בשל המוטיב המשותף לשניהם – השער. כשם שהנזיר פרע שערות ראשו, כך גם הסוטה: "וְהֶעֱמִיד הַכוהן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה, שניהם חורגים מן הסדר, חוצים את הגבול – האחד לחיוב והאחר לשלילה.

בדורנו יש דגש גדול על האינדיווידואליזם. הסמיכות שבין סוטה לנזיר והגורל השונה שלהם שולחים מסר לאלו המבקשים לצאת מתוך המסגרות ומן החיים הנורמטיביים. יציאה כזו עשויה להיות ברכה או קללה, תנועה כלפי מעלה או כלפי מטה, וכמו שלמדנו באיסור על היין, הדבר תלוי לא מעט בגבולות שהאדם מקפיד עליהם.

דמות הכהן – שביל האמצע המאזן בין הקצוות

את הכוהנים אנו מכירים כבר מספר שמות וספר ויקרא, שם הם מוצגים כ"כלי קודש" המופקדים על עבודת המקדש ועל רמתו הרוחנית של עם ישראל. תפקידם זה נרמז גם בברכתו של משה לשבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים ל"ג י'), נראה שתחילת הברכה מכוונת לשבט כולו וסוף הברכה במילים: "ישימו קטורה וכליל על מזבחך" מכוונת לכוהנים בלבד. גם הנביא מלאכי מייעד לכוהנים בני שבט לוי תפקיד של הוראת תורה בעם ישראל: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב' ז). בימי בית שני התעצם מעמדם של הכוהנים שעלו עם עזרא, שהיה בעצמו כהן, ולכן מלבד ההנהגה גם דאג למצבו הרוחני של העם.בפרשתנו, אנו מגלים שבמסגרת תפקידם החינוכי הכוהנים צריכים לטפל גם באזרחים הנמצאים בשוליים של החברה. מפרשיה זו אנו למדים כי הכוהן מופקד על ערך שלימות המשפחה בישראל; ערך בסיסי לקיום האומה. ספר במדבר כולו פותח במניין העם שההתייחסות היא תמיד "למשפחותם לבית אבותם". ניתן להניח כי הכוהנים היו עסוקים בנושא המשפחה לא רק במסגרת הטיפול בסוטה, אלא גם בחיי היום יום , הם טיפחו את ערך המשפחה על ידי חינוך בשדרות הרחבות של העם, קדושת הכוהנים מייצגת את הדרך האידיאלית: חיבור אל החומר ואל הקודש. דמות מאירה ומגדלת ובעיקר מתווה דרך בין תאוות האדם, גניבה לשון הרע ותשוקות לבין התקדשות צניעות ופרישות. כך הופך איש הקודש לא רק למופרש מעם, אלא גם למנהיג המתווה דרך בהליכות עולם.

בימינו שאין כוהנים בעבודתם ולווים על דוכנם, תפקידם מוטל על כל אחד ואחת מעם ישראל. אחריות של הפרט על עצמו ומעצמו אל הכלל. לבחור בשביל הזהב תרתי משמע. שביל המגלם את מהות היהדות. החול מתעלה בקודש דרך גדרים וסייגים. חובתנו להכיר בסך כוחות הנפש, לחיות בעולם של עשיה במותר ובמוכן. תפקיד נוסף יש לכוהנים, והוא ברכת העם. ברכת כוהנים מגלמת בתוכה את האיזון העדין שצריך כל אדם, סיעתא דשמיא, הארת פנים, נשיאת חן ושלום. שלום בין האדם לעצמו, בין צדדיו המוארים והאפלים ושלום עם זולתו, שלום של אמת, טהור ללא אינטרסים וצרכים. שלום הנובע מתוך שלימות פנימית.

 

שבת שלום ומבורך


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: