נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת וישלח / תשפ"א

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

דרכים לניהול משברים ואירועים מאתגרים בחיים – והשפעת הזהות העצמית על ההתמודדות עם אתגרים

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

בעתות משבר אישי, כשאנחנו נתונים בחרדה ובבדידות, אנחנו יכולים לשאת את עינינו אל האבות וללמוד מהם. מה שלמדתי ממאבקו הלילי של יעקב

התורה תורת חיים היא, ומדריך לחיים. לכן היא מתארת את אבותינו, גדולי האומה ומייסדיה, דווקא כבני אדם מורכבים בעלי רגשות וחולשות, ספקות ומצוקות: רק כך נוכל להזדהות איתם וללמוד ממעשיהם. בעתות משבר אישי, כשאנחנו נתונים בחרדה ובבדידות, כאשר לילה של דאגות רובץ עלינו ואיננו יודעים מה ילד בוקר, אנחנו יכולים לשאת את עינינו אליהם, ובייחוד אל האב שבשמו נקראנו, יעקב הוא ישראל, שחווה אימות–לילה שכאלו פעם אחר פעם. הנה מה שלמדתי ממאבקו הלילי של יעקב עם האיש הפלאי.

ערעור העצמי

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ": המאבק מתרחש אחרי ההכנות המדוקדקות ביותר למאורע כלשהו בספר בראשית. יעקב הכין שלוש אסטרטגיות מקבילות: דורון, תפילה ומלחמה. הוא חצה את מחנהו, כדי שלא יאבד כולו. הוא צפה כל אפשרות, חוץ מזו שהתרחשה: שיריב בלי–שם יצוץ וייאבק עמו.

אין חסינות מפני משברים. הם קורים. העתיד אף פעם אינו ידוע. גם התשובה שה' נתן למשה בסנה כששאלוֹ לשמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", מלמדת על כך. רק בבוא הרגע, אומר ה' למשה, תדע מי ומה אני ומהן דרכיי. אמונה אינה ודאות; אמונה היא האומץ לחיות עם אי–ודאות. בדיוק לשם כך אנו צריכים אותה: כי החיים אינם ודאיים. גם במאה ה–21, עם כל ידיעותינו על צפונות החלל, הגרעין והגנום, יש דבר אחד גדול וקרוב שאנו קטנים ורחוקים מכדי שנדעהו: מה יהיה מחר.

"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ": איננו יודעים אם היה זה אדם, מלאך או אלוקים עצמו. אבל ברור שהמאבק היה החצנה של עימות בתוך נפשו של יעקב פנימה, תוצאת פחדיו ומצוקתו. נפרש את הפרשה כאשר נפרש, יעקב נאבק בעיקר עם עצמו. אם (ורק אם!) אנו יכולים לנצח במאבק שבפנים, נוכל לנצח גם במאבק שבחוץ, מאבקנו עם העולם.

משברים מערערים לפעמים את הרובד העמוק ביותר של עצמיותנו. הם מאיימים על ביטחוננו העצמי ועל כבודנו העצמי. וברובד הזה עלינו למקד את מאמצינו ואת מאבקנו. באנו לָעולם מפני שיש מי שרצה בכך: הקב"ה. הוא אוהב אותנו, מבין אותנו, סולח לנו כשאנו מכירים בטעותנו, ומאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו. כאן נולד הביטחון העצמי האמיתי: האמונה המאירה את הדרך בלב המאפליה. "ה' לִי לֹא אִירָא. מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?" (תהלים קיח', ו).

רשב"ם, בפירושו לתורה, מציע פרשנות יוצאת דופן למאבק יעקב והמלאך. יעקב פחד מהעימות עם עשו ורצה לברוח, וה' שלח מלאך שייאבק עמו ויבלום את מנוסתו. לפי פירוש זה, ה' לימד כך את יעקב להילחם בַּפַּחד ולנצחו. "איזהו גיבור?", שאל בן זומא, והשיב כי לא המנצח את אויביו אלא "הכובש את יצרו" (אבות ד, א). בן זומא נשען על פסוק במשלֵי (טז', לב'): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

צלקות של הצטיינות

מה קרה למחרת, כשיעקב עמד סוף סוף מול עשו? במקום לתקוף אותו רץ עשו לחבקו. פחדיו של יעקב התבדו. מקרה? נראה לי שלא; התורה מבקשת ללמדנו אמת עמוקה. כשיעקב יישב את הסכסוך הפנימי בתוכו, מיגר את האימה והשיב את הַבִּטחה, הוא סילק את מקור המתח בינו לבין עשו. הרי כך הוא גם בעולם החי: טורפים רודפים אחרי החיה הפוחדת, הבורחת. הדרך להישמר מפניהם היא להישאר רגוע ודומם. כמובן, ביטחון עצמי אינו מונע את המאבק. הכלכלה והפוליטיקה הן מסוכסכות במהותן. חלק נכבד מהחיים הוא תחרות סכום אפס על משאבים המצויים בצמצום, תחרות שבה יש מנצחים ומפסידים. אבל משאבים רוחניים – אהבה, אמון, חברות, חדוות הדעת – אינם משאבי סכום אפס. כאן, בדברים היקרים ביותר לרוחנו ולנפשנו, ככל שאנו חולקים יותר עם אחרים כך יש לנו יותר. אם הרווחתי לא הפסדת, ולהפך. גם כבודי העצמי איננו צריך להיפדות במחיר כבודך שלך. אם אוהַב אותך לא תחסַר ממני אהבה, ואם אלמדך לא תיגרע ממני דעת. ידיעה זו לבדה, די בה כדי לסלק חלק נכבד מהסכסוכים הגורמים לאנשים להכאיב זה לזה. ואכן, כשיעקב ועשו הבינו שהם יכולים לקבל איש איש את מלוא ברכתו, זה ברכת הברית והארץ וזה ברכת ההון והשלטון, סרה המתיחות.

"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ": יעקב צלע אחרי המאבק. השורד ממשבר עלול לצאת פצוע וצולע, ולעתים לשאת את הצלקות כל ימיו. אך צלקותיו הן עיטורי הצטיינות. הן אומרות לו שהוא נאבק וניצח, שׂרה ויכול. גדול הנאבק והמנצח מזה שקיפל זנב והרכין ראש.

"לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי": כך אמר יעקב למלאך, ועיקר גדול אמר. כולנו יודעים מניסיון חיינו שאירועים שנראו בזמנם מאכזבים, מכאיבים ואפילו משפילים, עשויים להתגלות כאירועים מכוננים. למדנו מהם להתאמץ יותר בפעם הבאה; או שהם לימדונו איזו אמת גדולה על עצמנו; או שהם הסיטו את חיינו לכיוון חדש ופורה. אנו לומדים מכישלונותינו, לא מהצלחותינו. מטעויותינו אנו יוצאים בשלים וחזקים יותר, מבינים וסולחים. חיים בצמר גפן הם חיים שבריריים ושטחיים.

החוסן בא מהידיעה מהו הרע ומהסירוב להיכנע לו. יעקב הוריש לנו דורונות רבים, ואחד הגדולים שבהם הוא הנחישות לעמוד לנוכח זמנים קשים ולומר להם ועליהם: לא נשלחכם כי אם תברכונו. לא ניכנע ולא נעזוב עד שנְמַצה ברכה מן הכאב. (מבוסס על כתביו של הרב יונתן זקס ז"ל)

 

השפעת הזהות העצמית על התמודדות עם אתגרים

אחד הצרכים המשמעותיים ביותר שלנו הוא להשאיר את חותמנו בעולם. על פי הפסיכולוג ההומניסט קרל רוג'רס לאדם יש צורך פנימי לגלות ולפתח את האני האמיתי הייחודי שלו. מעבר להישגים חומריים ולהצלחה כלכלית, אנו זקוקים לתחושה של מיצוי הפוטנציאל האישי. הפסיכולוג אברהם מאסלו הגדיר הגשמה עצמית ככמיהה עקבית לגילוי הפוטנציאל שגלום בנו, להיות כל מה שאנחנו יכולים להיות. השם שלנו הוא כמו טביעת האצבעות הייחודית שלנו, אין כמוה בעולם. אולם שלא כמו טביעת אצבעות ייחודית שלא עשינו דבר כדי לקבלה אלא פשוט נולדנו עמה, לבטא את הייחודיות שלנו הוא אתגר קיומי. הייחוד הזה הוא כמו חלק יקר ערך מפאזל שקיבלנו ושעלינו להוציא מהכוח אל הפועל באמצעות תהליך של חיפוש אמת, אשר בסופו של דבר יהפוך אותנו לחלק משמעותי ומדהים ביופיו בפאזל העולמי של אנשים שמימשו את עצמם.

אבל איך מגיעים לזה? שני אתגרים עומדים לפנינו: האחד הוא למצוא את היעד הייחודי שלנו והשני הינו ליצור תהליך איטי והדרגתי שיוביל אותנו בכיוון הנכון.

היעד לצמיחה אישית מוגדר על ידי רבים בפסיכולוגיה חברתית כהגשמת ה'אני האידאלי'. התהליך מתחיל במודעות עצמית ל'אני העכשווי', כלומר, למקום שבו אני נמצא כרגע, עם כל ההישגים והחוסרים שלי. זהו סוג של רשימת מכולת של מצבי העכשווי. משם אנו עוברים להגדרת ה'אני האידאלי': היכן אני מבקש להיות ולאן אני רוצה לצמוח? זה המקום להתייחס לכל השאיפות העתידיות שלי. ישנו כמובן הבדל גדול באופן שבו אנשים שונים מעריכים את עצמם. יש מי שמגדיר את מצבו העכשווי והאידאלי במונחים חומריים ויש כאלו שמגדירים זאת במונחים אינטלקטואליים. וכך, לכל אדם עשוי להיות קנה מידה אחר. אצל רוב בני האדם קיים פער בין העכשווי לאידאלי, פער המוגדר כפוטנציאל הצמיחה האישית. כאשר יש פער סביר אני מרגיש שאני יכול לסגור אותו, אך כשהפער הוא גדול מאד האדם לעתים מתייאש. במקרה שכזה יש לסייע לו כדי לגרום לאדם להאמין שהוא מסוגל להתמודד עם הפער, לעיתים מתעורר צורך לסייע לו בבניית מסלול התקדמות שבו קיימות מספר תחנות בדרך אל היעד. מתחנה לתחנה האתגר הופך קשה יותר, באופן הדרגתי המאפשר חוויית הצלחה. כך, בטיפוס איטי ומוצלח, האדם בונה את אמונתו ביכולתו להצליח, בשיטה המכונה בשפה המקצועית 'למידת מסוגלות'. כל זה טוב ויפה, אבל מה קורה כאשר האדם אכן מטפס בסולם – אך לא על הקיר הנכון? כלומר, מה קורה אם היעד שנבחר אינו היעד הרצוי לאדם אלא הוא תוצר של שטיפת מוח חברתית, ששכנעה אותו לאמץ 'אני אידאלי' שאיננו חופף לגרעין האינדיבידואלי האמיתי שלו?

ספר אחד נותן לנו עשרה צעדים בדרך להיות אבא טוב יותר וספר אחר מוכר לנו חמישה צעדים מהירים שיהפכו אותנו למנהיגים

זה מזכיר את סיפורו של האדם המחפש ארנק שאבד לו מתחת לפנס רחוב, למרות שהארנק אבד במקום אחר לחלוטין. כשהוא נשאל מדוע הוא מחפש אחר האבדה מתחת לפנס, תשובתו היא ש"פה יש תאורה". האדם הזה ייתפש כקצת-הרבה מגוחך, אבל…האם אנחנו איננו מגוחכים לעיתים? האם התרבות שלנו לא יוצרת תאורת פנס של מה שצריך לעשות ואנחנו מכוונים את עצמנו בהתאם? האם אנחנו לא מחפשים חיים קלים? האם אנחנו בוחרים ב'אני האידאלי' הסינטטי פשוט בגלל שהוא נתפש בעינינו כיותר קל להשגה והוא מתגמל יותר בעיני החברה? הפסיכולוג סטיבן קובי טען שאנו חיים בתרבות שאינה מאמינה בתהליך אלא מדגישה הישגים מיידים. מה שלא קורה מיד – לא שווה. ספרים מבטיחים לנו שינויים בכל התחומים האישיותיים או המקצועיים בתהליכי בזק. ספר אחד נותן לנו עשרה צעדים בדרך להיות אבא טוב יותר וספר אחר מוכר לנו חמישה צעדים מהירים שיהפכו אותנו למנהיגים, והכל נמכר בעטיפות צלופן מושכות וממכרות. חשיבה שכזו מייתרת את התהליך. מומחים הממליצים על תהליך איטי והדרגתי נתפשים לעיתים כטרחנים ולא רלוונטיים.

העובדה שאנו חיים בעולם של יחסי ציבור, שבו אין חשיבות למי שאתה אלא לאופן שבו אתה נתפש מחזקת את הרצון להישגים מיידים כאן ועכשיו. בעולם שבו אנחנו עסוקים כל הזמן בלרגש את העולם ולקבל על זה נקודות ציון אין זמן להליך איטי והדרגתי שאינו נחשף לעין הציבורית. אנחנו זקוקים לפתרון מרשים שיזכה להרבה מחיאות כפיים של הקבוצה, פה ועכשיו.

חשוב גם להבין שהגדרת הזהות היא תהליך המתמשך לאורך החיים ואתגר זהות שהיה משמעותי בשלב כלשהו עשוי בשלב הבא להפוך לקיפאון, כזה שנותן תחושת נינוחות וביטחון, אך למעשה קוטע את תהליך הצמיחה והחיוּת של האדם. האדם צומח באמצעות הרחבת יכולת ההכלה שלו ויצירת מורכבות, גמישות והתאמה למצבי החיים. ניסיון החיים אינו למידה שארעה בעבר ושחזור חוזר ומת מיד שלה בהווה, אלא הליך תמידי של למידה. כך נוכל לראות אנשים צעירים בגילם אך מתים מנטלית וזקנים בגילם שהם צעירים בגישה ובלמידה שלהם בכל רגע ורגע.

קרל יונג טען כי לצורך הגעה לבריאות נפשית חשוב לצאת מהקיבעון האישיותי החד ממדי, שבו אנו מוגדרים על ידי קצוות, לעבר הרמוניה בין הפכים

ההגדרה של טווח הצמיחה שלנו רחוקה הרבה פעמים מפוטנציאל הצמיחה האמיתי שלנו. במשנתו של הפסיכולוג קרל יונג נטען כי לצורך הגעה לבריאות נפשית חשוב לצאת מהקיבעון האישיותי החד ממדי, שבו אנו מוגדרים על ידי קצוות, לעבר הרמוניה בין הפכים. כך על האדם המוחצן ללמוד להביא לידי ביטוי את המופנמות שבו, כדי ליצור שלם המסוגל להתאים באופן גמיש למצבי החיים המשתנים.

צריך לדעת שהגשמת ה'אני האידיאלי' מאתגרת והיא חלק מאתגר הצמיחה הנמשך לאורך חיינו. בדרך זו יש עליות וירידות. הטיפוס עצמו הוא התגמול הראשון. הידיעה שאני הולך בדרך הייחודית שלי היא הפרס הראשון שאני יכול להעניק לעצמי. רק כשנצעד לעבר הגשמת האינדיבידואליות שלנו נוכל הגיע לסוף הדרך ולחוות את מה שהגדיר אריקסון כתחושת ההישג והשלמות שבסגירת מעגל של עשייה משמעותית בחיינו. בסופו של דבר, מה שקובע את מהות שמו של האדם וזהותו העצמית היא הדרך – התהליך והמאמץ היומיומי שלו בהתמודדות עם אתגרי החיים.

שבת שלום


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: