נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת ויחי – תשפ"א

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

שנינו יחד וכל אחד לחוד – ייחודיותו של הפרט משפיעה על הכלל ויוצרת פסיפס אנושי רב גוני

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשת ויחי מתארת רגעים עצובים לאחר ההפי אנד של הפרשה הקודמת – ויגש. לאחר רגעי השיא של החיבור המחודש בין יוסף לאביו ואחיו ואחרי שנים כה רבות של צער ואי-ודאות, חוזרת משפחת יעקב אבינו לחיות יחד והציפייה היא למעט שלווה ונחת, אמנם, במשך שבע-עשרה שנה חזרה המשפחה לחיות יחד, אך להפתעתנו התורה מתארת את כל התקופה המלבבת הזו בחצי פסוק בלבד! – "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".

אחד המחזות המופלאים והמרהיבים ביותר בבריאה היא הבריאה עצמה,  ה'חזון איש' בספרו "אמונה וביטחון" מגדיר זאת בצורה נפלאה: "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו… כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא".

החלקיקים החומריים המרכיבים את הבריאה ממלאים תפקיד ייחודי ביחס לעצמם וביחס לסובב אותם. כלומר, העולם מורכב מסינתזה של משפיע ומושפע, וכל חלקיק שקיים בעולם, חוץ מעובדת היותו מושלם לכשעצמו, הוא בנוסף משלים ומשפיע על האחר. כך הוא גם האדם.

לכל אדם בבריאה יש תפקיד מיוחד המיועד עבורו, רק הוא מסוגל להוציאו לפועל ולא אף אחד זולתו. יחד עם זאת עליו להשפיע מייחודיתו על הכלל ועל הסובבים אותו. הפסיפס האנושי מושלם רק בגלל השוני והייחודיות של כל הפרטים המרכיבים את הכלל.

יעקב אבינו מרגיש שחייו עומדים בפני סיום ורגע פטירתו מתקרב, הוא מקבץ את ילדיו, מאפיין כל אחד מהם ומשרטט את תרומתו הייחודית של כל אחד לעם היהודי ההולך ומתהווה. יעקב מכיר היטב את ייחודיותו של כל אחד מילדיו, ובהתאם לסגולתו הייחודית הוא מעניק את הברכה והתפקיד אשר עליו למלא בהיסטוריה. זו כוונת הפסוק "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח),

רבי ירוחם ממיר, ב"דעת תורה" עמוד רעז' מביא כי יעקב מברך כל אחד מילדיו בהתאם לנתונים ולתכונות שהתברך בהם מטבעו. "כמו שהגדנו כבר למעלה בסוד ברכות, שאינו כלל עניין של חלוקת מתנות בעלמא, אלא כי יש סדר ומהלך לברכות. מעולם לא תבואנה אלא לראויים ומיוחדים להן, ומה שראוי ומיוחד לכל אחד, הוא אשר ניבא להם אביהם והוא הוא אשר חלק להם ובירכם"

רבי יעקב בן רבינו אשר בפירושו על התורה "בעל הטורים" מדייק במילה "ויחי" –  "לומר, שלא חיה ימים טובים בלא צער, אלא כמניין 'ויחי' – י"ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר, וי"ז שנה במצרים". במילה אחת – "ויחי" –  מספרת לנו התורה הקדושה, שחייו של יעקב למעשה היו רק שלושים וארבע שנים, כמניין "ויחי". 'בעל הטורים' מביא פירוש נוסף, שהתורה רוצה ללמדנו, שכל חייו היו למעשה רק בשבע-עשרה השנים בהם חי במצרים כשהמשפחה התאחדה –  "…ד"א, 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', שהראשונים לא היו חיים, שהרי אמר 'כי ארד אל בני אבל שאולה'…" – וזו מידה כנגד מידה  –"…שבע עשרה שנה, כנגד י"ז שנים שגידל הוא ליוסף – כלכלו יוסף י"ז שנה (מדרש הגדול)".

נמצינו למדים, וכפי שהזוהר מדגיש זאת מספר פעמים, שהתורה אינה רק אוסף של סיפורים, אלא שכל 'סיפור' הינו הלבוש לתוכן העיקרי והפנימי לרכישת מוסר ומידות טובות. על כן, התורה 'מקצרת' בפירוט סיפור שנותיו האחרונות של יעקב ועוברת מיד לעיקר הפרשה – דברי הפרידה של יעקב מבניו – שם אנו למדים המון על הדרך הנכונה כפרטים וכאומה.

 

מעיון בדברי הפרידה והברכות של יעקב לבניו אנו מוצאים, שיעקב מברך כל שבט בפני עצמו, אולם אין מדובר בברכה רגילה ואחידה לכל הבנים, אלא כל אחד מהבנים מתברך בהתאם לכישוריו וליכולותיו ואף יש כאן דברי מוסר משמעותיים לגבי עתיד כל אחד מהם לחוד וכולם יחד.

הבה ונתעכב על דברי הכתוב בסיום הברכה שנתן יעקב  לכל השבטים. וכה דברי הכתוב – "כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי  יִשְׂרָאֵל  שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָֽם" [בראשית פרק מ"ט].

פסוק זה קשה מבחינה לשונית, שהרי הכתוב אומר, שיעקב בירך כל אחד כברכתו, ואם-כן היה צריך להיות כתוב 'איש כברכתו בירך אותו' – ולא 'איש כברכתו בירך אותם'? שאלה זו שואל מדרש 'תנחומא' ורש"י מביא אותו על-אתר – "…בירך 'אותו' אין כתיב כאן, אלא ברך 'אותם'. למה?"ועונה המדרש – "לפי שנתן ליהודה גבורתו של ארי וליוסף גבורתו של שור ולנפתלי קלות איל ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, הרי כללן כולם באחרונה 'איש אשר כברכתו ברך אותם', לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים ולבנימין ארץ שהיא עושה חיטים, אעפ"כ כללן אלו באלו, שיהו אוכלין אלו משל אלו".

מדרש זה מלמדנו כאן ענין חשוב, שיש בו הוראה חינוכית לדורות.

לכל אחד מהאחים היה כוח אחר, כישרון מגוון ותפקיד שונה והמדרש מגלה לנו, שכל אחד מהם ימלא את חסרונו של האחר וכל אחד יתרום לאחיו כדי להשלימו, ממש כפי שלכל כלי נגינה יש 'ניגון מיוחד משלו' ותפקיד ייחודי בהרכב התזמורתי ואין כלי חשוב מזולתו.

ומוסיף מדרש 'שכל טוב' –  "…כולן שווין ואף על פי שהעמיד אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אינם אלא י"ב שבטים, כדרך שהיו חקוקין על אבני האפוד ועל אבני השהם". יעקב רצה להדגיש, שלמרות שאפרים ומנשה נוספו למשפחה, מנין י"ב השבטים נשאר כשהיה וכפי שהיה כתוב על אבני החושן.

זו השלמות הנשמתית האמיתית של עם ישראל ויחד הם מהווים את אבני הבניין של האומה הישראלית, כלשונו של רש"ר הירש "…שנים עשר עמודים שהקב"ה תקע בחיק העתים, ועליהם יקום בנין האומה" וכפי שפירש בעל אור החיים הקדוש – "פי' הראוי לו, כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת, כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות".

ברכה או תוכחה

אז לאחר שעיינו מעט בכלליות הברכות, ניכנס לתוך הברכות עצמן ומיד תצוף ותעלה שאלה לא פשוטה, אותה מעלה רש"י במקום – "והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן?!"  ורש"י מיישב ומשיב –  "אלא כך פירושו…יכול שלא בירך לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר 'ויברך אותם' – כולם במשמע". ומוסיף רש"י, שלמעשה כל דברי הברכה של יעקב נועדו לעתיד "איש אשר כברכתו – ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד". ברם, פירוש רש"י דורש הבנה, שהרי מקריאת הברכות לשמעון ולוי, ישנה כאן נזיפה קשה ולכאורה זו לא ממש ברכה – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי  אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶֽם: בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי  בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד  כְּבֹדִי  כִּי  ב אַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם  עִקְּרוּ־שֽׁוֹר אָרוּר אַפָּם כִּי  עָז  וְעֶבְרָתָם  כִּי  קָשָׁתָה  אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב  וַאֲפִיצֵם  בְּיִשְׂרָאֵֽל"

אפשר לפרש את דבריו של רש"י, על פי דברי ה'אורח חיים' הקדוש – "…הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דיבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו 'אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור, שם צווה את הברכה, על דרך אומרם 'עתידה עבודה שתחזור לבכורות', וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה, עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד…וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר 'ארור אפם' – זו היא ברכתם, שקילל לתגבורת המקלקל ומריע, גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן…" וזו גם הסיבה, שהתורה כפלה פעמיים 'איש אשר כברכתו ברך אותם' והלא כבר הזכיר: 'ויברך אותם'? – אלא 'ויברך אותם' – לשעה 'בירך אותם' – לדורות.

אפשר להוסיף תשובה לשאלת רש"י ולומר, שנזיפה של אבא לבן ודברי מוסר ותוכחה זו תמיד ברכה, כדברי הכתוב "שמע בני מוסר אביך" וכן כותב בספר "ערבי נחל" לרבי דוד-שלמה אייבשיץ [ויקרא, בחוקתי דרוש ו] – "כי מדרך אב המייסר את בנו ורחמיו מרובים עליו, הנה במתק נועם אמריו אהבה מוסתרת, וכך הם דברי התוכחות מאבינו שבשמים, התוכחה מגולה ואהבה מוסתרת בנועם האמרים."

הרש"ר הירש עונה לשאלת רש"י בדרך הפשט, שהיו כאן שני דברים נפרדים – שאכן יעקב מדבר עם כל אחד על מעשיו ותכונתו ואח"כ מברך כל אחד לפי מה שהוא וז"ל: "וזאת – איננה הברכה שיעקב נתן לבניו, שכן בחלקה איננה אלא תיאור אופי – אלא זאת אשר דבר עליהם אביהם, כך תיאר את תכונותיהם, בשעה שבירך אותם . אולם אחר כך: איש אשר כברכתו ברך אתם – איש איש בהתאם לברכה ההולמת את אופיו. אחרי שתיאר את תכונותיהם, בירך אותם בהתאם לכך, בירך כל אחד שיזכה לברכה, תוך שמירת אופיו המיוחד. גם אלה שנתברכו כבר כאן, אגב ציון אופיים, – והם, אולי יותר מכולם, – זקוקים היו לברכה מיוחדת למען יזכו ומעמדם החיצוני המבורך יהיה להם לברכה. שכן אין הקדוש ברוך הוא יכול להביא אושר על אדם, בניגוד לרצונו וללא עזרה מצדו. וכך, היפוכו של דבר, יהודי הראוי לשמו, יהפוך גם את "עמק הבכא" למעין ברכה רבה".

דווקא ברגעי הסיום, רגעים של פרידה. אנו לומדים מיעקב אבינו אבי האומה, על הצורך והחשיבות שיש לאדם לפתח את ה'אני' שבו, את הייחודיות שקיבל מהבורא יתברך, מתוך ראיה והבנה מה הוא יכול לתרום בזה לעצמו, לשליחותו הפרטית ולכלל. לקבל כל אחד בהתאם לאופיו, תכונותיו ומזגו ואת הכוחות הללו לפתח ולקדם כדי להשלים את כלל ישראל. בנוסף, אנו לומדים לדורנו, שהדרך לשינוי לא תגיע רק מביקורת ודברי תוכחה, הקשים לאוזן בני האדם ובפרט לבני-הנוער, אלא לעטוף את המסרים, הקשים והנעימים, לאור דרכו של יעקב – 'איש כברכתו' ואז הכול יהיה לטובה ולברכה.

בכל אדם יש את סך כוחות שקיבל מהבורא,  פנימית בנבכי הנפש מגלה כי דווקא הניגודיות שיש בתוכונות האדם הם אלו סך כוחותיו ואיתם עליו לפעול. מה בעשיה ומה בתיקון ושיפור.

 

"וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה."

לקוטי מוהר"ן תנינא סג'

שבת שלום – חזק חזק ונתחזק!


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: