נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת בא – תשפ"א

start

שיתוף

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

בין אור לחושך – ממיצר אל המרחב

ההכנה הנדרשת מהאדם מול עצמו וזולתו כדי לצאת ממצריו

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

בפרשת השבוע "בֹּא" הקב"ה מוסיף להכות במצרים עם שלוש מכות אחרונות. משה רבינו מכין את בני ישראל לרגע הגדול היציאה ממצרים, מעבדות לחרות. במכה התשיעית, מכת החושך, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כל כך סמיך, עד שאיש לא יכול היה לזוז ממקומו. מי שעמד נשאר לעמוד ומי שישב נאלץ להמשיך לשבת.

עשר המכות המתועדות בתורה אין לראות, כאמור, סתם כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות סיפורים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בליבו של כל אדם.

במכת חושך כתוב "ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים"(שמות י' כב').

מפרש רש"י – שמכת חושך התפצלה לשני חלקים. החלק הראשון בשלושת הימים הראשונים למכה בה היה חושך של אופל, שלא יכלו לראות איש את אחיו. אך בשלושת הימים האחרונים היה חושך מוכפל מהחושך הראשון ולא יכלו לקום איש מתחתיו, אם היה אדם יושב אינו יכול לעמוד ואם עומד אינו יכול לשבת. לעומת זאת לכל בני ישראל היה אור במושבותם (שם) לא רק בארץ גושן מקום מושבם של ישראל היה אור אלא, בכל מקום שהם הלכו היה אור מלווה אותם. וכך כתוב בשמות רבה שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה מלווה באור המאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות. רואים עד כאן כי לא רק היה חושך לפנים מחושך אלא גם האור לא האיר רק את הנגלה אלא גם את הנסתר שהיו רואים מה יש להם בתוך הארונות ובתוך הכלים.

מהות החושך היא להסתיר את המהות האמיתית. לעומתו, מהות האור היא להאיר את המטרה ולהחזיר את המודעות אל התכלית שלשמה נברא העולם. אנחנו חיים בעולם הזה המוגדר כעולם של שקר – עולם חשוך ביחס לעולם האמת – עולם מואר. עולם זה הוא עולם בו נסתרת מהותו של הבורא והתכלית אליה רצה שהעולם ילך. כמו כן מהות המעשים נסתרת על ידי המחשבות של האדם, לא נוכל לדעת באמת מהם המניעים של האדם ומה הייתה מחשבתו שקדמה למעשה שעשה. אנחנו רואים רק את המציאות הגלויה לעינינו.

 

בין אור לחושך וביני לבין לעצמי

כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק הרגלים לא טובים ולהיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". סוג של תקיעות מחשבתית שניתן לרפא ולתקן אותה.

על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). בספר "שפת אמת" מובא על פסוק זה מסר חשוב: "החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת. בפרשה זו נגלים לעינינו שני סוגי אור אחד לפנים מהשני וכן שני סוגי חושך אחד עמוק מהשני. גם באדם יש את הרבדים הנגלים, את ההתנהגויות שלו ויש את המניעים העמוקים יותר להתנהגויות שלו. כדי לחיות טוב בכל מערכת בין אישית, זוגית, אישית חברתית ומשפחתית עלינו ללמוד את עצמנו מאין אנו פועלים, לדעת לא רק את המעשים החיצוניים שלנו אלא ללמוד מהם המניעים שלנו לעשות ולהתנהג כפי שאנחנו מתנהגים.

כאשר אדם חודר אל נבכי הנפש שלו, מכיר את מכות החושך שבתוכו ומאידך גם את האור שיש בתוך החושך במושבותיו, הוא יכול להניע את עצמו לפעול בהטבה עצמית וממילא גם להיטיב עם זולתו. אך כאשר המיקוד הפנימי חסר עיון והאדם נותר רק בחוויית החושך ללא התבוננות והעמקה. כל מעייניו שרויים החשיכה ובהישרדות עצמית ואין לו פניות ושלוות נפש להטבה עצמית ובוודאי לא לזולתו.

 

להשתחרר מכבלי העצב והייאוש

אחד הפרושים  על המהות הרוחנית של מכת חושך מדבר על כך שחושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה, שאנחנו לא מוצלחים ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר.

המצרים האכזריים "הרוויחו ביושר" לא רק את החשכת המציאות הפיזית שלהם, אלא גם את החושך הפנימי ששרר בליבותיהם בזמן המכה הקשה. במשך שנים רבות הם עשו כל מאמץ כדי להחשיך ולשעבד את הנפש של בני ישראל ולא רק את גופם, ועל כן נענשו במידה כנגד מידה.

ובמעבר חד למציאות חיינו כאן ועכשיו – כמעט כולנו חווים את מכת החושך בנפש שלנו.

כמעט כולנו נופלים בתקופות כאלה ואחרות למצבי ייאוש וחוסר אמונה. זה לא חייב בהכרח להתבטא כייאוש קליני ומחשבות אובדניות. הייאוש יכול לבוא לידי ביטוי במחשבות שליליות על עצמנו ועל המציאות, בהרגשה  שאין לנו כוחות להתמודד עם אתגרי החיים ובאובדן האמונה שהעולם הזה טוב ובר תיקון.

העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים.

אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן. בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים אומללים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. אם נזכר בילד שכל אחד מאתנו היה אי שם בעבר נתרפק על המאגרים האינסופיים של שמחה, חיוניות ואופטימיות שנשפכו מאתנו. מה השתנה מאז?

מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה ושמחים לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שאיבדנו את התקווה שיכולים להיות לנו חיים נהדרים ושמחים, או במילים אחרות – נתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? רבי נחמן סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו "אם הכול ממילא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו" ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: "מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה!", ולכן הם החליטו להישאר. למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות.

כל אחד מאתנו מחפש לראות את התוצר הסופי מפועלו והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים, שמקבלים סיפוק עצום לראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות, שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך" והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד שוב להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות הסיפור הוא שונה לחלוטין.

המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות בהגדרה מנוקבות מלכתחילה, ועצם קיומנו מחייב אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.

כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח"כ יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם בכל פעם מחדש לעמול ולהתאמץ? התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.

אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה – שהאישה/הבעל ישתנו, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתפר. האמת היא שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שבני אדם משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות.

החוכמה הגדולה בחיים האלה היא להמשיך לעשות הכי טוב ככל יכולתנו את מה שאנחנו צריכים להיות ילדים / בני זוג / הורים / חברים / עובדים / שכנים וכו'

עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים לנו ומתחשק לנו וגם בזמנים שזה יותר קשה. בעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו ונלחמים בייאוש ובחושך שרוצה לכרסם בכל חלקה טובה. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח למרות הכישלונות. המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי מושלם. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח – לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט.

המטרה במפעל הזה הוא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה בלי קשר לתוצאה הסופית.

בהקשר הזה ראוי לצין כי בחינוך ילדים הכלל הזה רלוונטי במיוחד. את השבחים יש לתת על היגיעה והמאמץ ללמוד ולהיות ילד טוב. עדיף ילד שמשקיע את כל כולו ומקבל במבחן 60 מאשר ילד שני שהכול בא לו בקלות והוא מקבל 100 מבלי להתאמץ. בהמשך החיים לילד הראשון יהיו כלים כיצד להתמודד עם אתגרי העולם בעוד השני יישבר בקלות ויכנס לעצבות וייאוש כאשר דברים לא יצליחו לו. גם את עצמינו כדאי שנחנך בדרך הזו. במקום לייסר את עצמינו "למה אנחנו לא חכמים כמו פלוני או יפים כמו אלמוני", מוטב לנו אם נהיה שמחים במי שאנחנו ונעשה את המיטב להיות אנחנו עצמינו ולא אף אחד אחר.

מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו הוא מתרוקן מדבר נוסף שכל כך חשוב להתרוקן ממנו – הגאווה. הפוזה הזו שאנחנו מוצלחים ושהכול מצליח לנו כה מיותרת ומעייפת שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.

 

אמונה באנוכי ה' מונעת אנוכית ואגו

במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק. מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה בוודאי של זו המודרנית היא בדידות ועצבות, הנובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר העיסוק העצמי הוא מידיי גדול עלולים לאבד חלילה את מקור החיים עצמם, את חיי החברה והסביבה והאינטראקציה הכה חיונית להתפתחות האדם. השאיפה לטוב חשובה מאוד כל עוד אינה הופכת לאובססיבית אחר הנאות ותועלות אישיות. רדיפה זו גורמת לרוב לראיה אנוכית, לקנאה, שנאה ותחרותיות, לחשדנות, וצרות עין. התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז ממילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות "אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי יהיה טוב". יש לא מעט אנשים שחושבים על טובתם האישית ופחות מעניין אותם מה קורה עם האחר, בוודאי עם אלו שאינם קרובים להם. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות העצמי בלבד.

ההכנה ליציאת מצרים מבטאת גם את הפעולות הנדרשות ליציאה תודעתית מעבדות לחירות. בן חורין אמיתי, הוא זה הבוטח באל אחד באנוכי ה', וחי את חייו בהשלטת המוח על הלב, לצד הרגשת הלב מתוך בחירה. שליטה מודעת בניהול הרגשות והתאוות. זו היציאה לחירות. יציאה מהמייצר האישי תרתי משמע, גם מאותן מידות צרות וגם מאותן צרות אישיות אל המרחב, מרחבי האמונה והטוב. אל רחבות הלב וראיית העצמי כחלק בלתי נפרד מראיית הזולת

 

שבת שלום ומבורכת


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: