נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת צו – שבת הגדול

A railroad tunnel with a light at the end. Can represent achieving your goals, getting through problems and obstacles or simply represent exactly what you can see - an old tunnel.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת צו – שבת הגדול תש"פ

צו השעה לומר תודה – "ואמונתך בלילות"

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

בפרשת השבוע מופיע עניינו של קורבן התודה ידוע שבגאולה העתידה, יתברר שכל מה שנדמה היה לאדם כייסורים – היה טוב גמור. רק לעתיד לבוא יתבטלו קוצר ראייתנו והגבלות שכלנו, ונזכה למבט נכון על כל מה שעבר עלינו במשך החיים. אז נבין שכל משעולי ומבוכי חיינו הובילו אותנו אל ייעודנו, להנאתנו ולטובתנו (אור חדש)

עכשיו תאמרו איך הייתה הרגשתכם, לו יצאתם לבילוי – פיקניק נעים ביום קיץ בהיר עם חברים ובני משפחה, הטיול עצמו מדהים ומהנה ומזג האוויר נהדר, הנופים עוצרי נשימה והאווירה מושלמת! הכול פרפקט עד הרגע שאתם מתיישבים לאכול ומגלים ששכחתם בבית פותחן שימורים, צלחות חד פעמיות ועוד כמה פריטים נחוצים? האם תרגישו תחושת אכזבה שתעיב קצת על הנאת הטיול? האם תרגישו לרגע שלא רק הפיקניק נהרס אלא הטיול כולו?

בפרשת השבוע נמצאים שני קורבנות זהים לחלוטין שההבדל המשמעותי בניהם הוא זמן האכילה: הראשון קרבן שלמים – (אדם שרוצה לתת נדבה לה׳ מביא קורבן מסוג זה) והוא נאכל לשני ימים ולילה אחד.

השני קרבן תודה – (אדם שנעשה לו נס וניצל כמו חולה שנתרפא או אסיר שיצא ממאסרו מביא קורבן תודה) נאכל באותו היום בלבד.

נשאלת השאלה מדוע יש הבדל בין הקורבנות הללו? או במילים אחרות מדוע לא נתנו יותר זמן לאדם שנעשה לו נס לאכול מהבשר? מדוע עליו לסיים את הבשר באותו היום כי אחרת יחשב לפיגול?

הנצי״ב מוולוז׳ין בספרו ״העמק דבר״ מבאר כי התורה מלמדת את המקריב קרבן על נס שארע לו לשתף עוד אנשים בסעודת ההודיה שלו. עליו לחלק את כל הבשר בסעודה אחת ובזמן מוקצב אחרת יעבור זמנו ואז יפסל הבשר. התוצאה מכך היא שעוד אנשים יתוודעו לנס שחווה וכך יתקדש שם ה' ברבים… על כך אומר דוד המלך ע"ה ״אודה ה׳ מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו״ (תהילים קט׳, ל׳).

 

לחפש את נקודת האור בתוך החושך

אובדן ושכול מהווים חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות מטלטלות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים.

האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות  הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, ועוד.

 

אם כך, איך מתמודדים באופן יעיל עם משברי התקופה והחיים, עם הדאגות ואי הוודאות מבלי לאבד את האמונה אף לא לרגע קט

בני אדם חיים רק פעם אחת, כך קבע בורא עולם. שאלת החיים היא כיצד כדאי לנצל אותם, ואיזה תוכן יש ליצוק לתוכם. מטבע הדברים ובדרך כלל, ככל שאדם מתבגר ומזקין, קשה לו לשנות את הרגליו ואורח חייו. עצוב לשמוע אנשים מבוגרים, שהסיכוי שמשהו משמעותי ישתנה בחייהם אינו גבוה במיוחד, אומרים ספק לעצמם ספק לאחרים – הלוואי ויכולתי להחזיר את גלגל חיי לאחור ולחיות באופן שונה, נכון יותר.

ישנם אנשים, ששמש ההצלחה האירה להם פעם אחת בחיים באופן משמעותי, ומאז – כל חייהם הם מסתובבים סביב אותה הצלחה חד-פעמית שאירעה להם בעבר, וגם כעבור עשרות שנים הם לא מפסיקים להזכיר לכולם ולומר – פעם הייתי כך וכך. קצת עצוב לראות אנשים השואבים "אנרגיה", כבוד וטעם לחיים, מתקופה "היסטורית" שנמוגה זה מכבר, במקום ליצור אושר כאן ועכשיו.

ישנה סכנה נוספת האורבת לאדם במהלך חייו, והיא השגרה. השגרה היא לכאורה מצב מבורך, ואדם אוהב לחזור אליה. אולם אין ספק, שהיא עלולה לטמון בחובה סכנות לא פשוטות. היא עלולה לשעמם, "לייבש", ולגרום למעשי היום יום להיות נטולי רגש. וישנם מצבים או אירועים פתאומיים ובלתי צפויים שהאדם מוצא את עצמו לא מוכן לקראתם, ללא יכולת להתמודד מולם. חסר אונים כפשוטו ממש.

היהדות מבקשת מהאדם ומסייעת לו להיות "בן עליה" כל ימי חייו. כלומר, להשתדל שכל יום יהיה טוב יותר מקודמו, ושה "אני" האמיתי שלו ישודרג וישתכלל מיום ליום – בכל מה שנוגע לעולמו הרוחני ולפנימיותו.

פרשת "צו", ממשיכה לעסוק בסוגי הקורבנות השונים. יש סוגי קורבנות המובאים רק פעם אחת בשנה, יש המוקרבים אחת לחודש, יש המוקרבים מדי יום, ויש המוקרבים פעמיים ביום.

מצד הטבע האנושי, ככל שהקורבן נדיר יותר, ההתרגשות בהקרבתו והכוונה הפנימית בענייניו גדולות יותר, ואילו ביחס לקרבן "שגרתי", המוקרב פעמיים ביום או פעם אחת ביום, עלול להיווצר "תסמינים" של שגרה מסוימת, הגורמים לכהן להפחית מעט מעוצמת הכוונה.

פרשתנו כותבת שיש קרבן שהוקרב מדי יום על ידי הכהן הגדול: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ להשם בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" (ויקרא ו, יג).  כהן גדול, מקריב מנחת סולת פעמיים ביום, מיומו הראשון ועד יומו האחרון בתפקיד הכהן הגדול. מדרגתו הרוחנית של הכהן הגדול, גדולה מזו של כהן הדיוט, והתורה דורשת ממנו להתעלות ברוחניות ולהוסיף מעלות בנפשו באופן תמידי. השוני המתמיד הזה שבאישיותו, בא לידי ביטוי חיצוני באותה עשירית האיפה שהוא מקריב פעמיים ביום. בכל הקרבה והקרבה הוא מבין משהו אחר שהוא לא הבין בהקרבה הקודמת. כל שעה ושעה בתפקיד הכול כך נעלה, משנה לטובה את הקשר שלו עם בורא עולם, דבר הבא לידי ביטוי בהקרבות התמידיות.

נפנה לרגע אלינו. לדאבון ליבנו, אין לנו עדיין קורבנות תמיד, אולם כפי שכותב הפסוק: "ונשלמה פרים – שפתינו" (הושע יד). שיח שפתותינו עולה במקום הקרבת הפר. העם היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום – שחרית, מנחה וערבית. רבים שואלים, איך לא "נמאס" חלילה להתפלל את אותן התפילות שלוש פעמים ביום? הרי הנוסח הוא אותו נוסח והמילים הן אותן מילים – איך אפשר להתפלל את אותה התפילה במשך כל החיים? מילות התפילה שתקנו חז"ל, הן כל כך עמוקות, וכשמתבוננים בהן כראוי, מקבלים טעם חדש ומשמעות נוספת מתפילה לתפילה, ויעידו על כך כל מי שלוקח ברצינות את עניין התפילה. מה שנדרש מאתנו כדי לחוש את טעמן זהו רק כוונה – לכוון במילים היוצאות לנו מהפה, ומיד נרגיש את טעמן הערב.

בורא עולם כולו רוחני, כך שהדרך להתקרב אליו היא אינסופית, וכל תפילה ותפילה מקרבת אותנו צעד נוסף לקראתו. התפילות שתקנו לנו חכמים שלוש פעמים ביום, מסייעות לנו להתקרב לבורא באופן עקבי מהבוקר לצהרים, ומהצהרים לערב. אינה דומה תפילת "מודים אנחנו לך" הנאמרת בבוקר, ל"מודים אנחנו לך" הנאמרת בערב.

החיים של האדם הם הרגע הזה – ההווה. שהרי העבר – נמצא רק בזיכרון, העתיד – נמצא רק בדמיון, מה שיש לאדם זה את הרגע, את השנייה הזו החולפת כהרף עין. על האדם לחיות את הרגע, לא להתרפק מידי הרבה על העבר ולא לדמיין דמיונות שווא על העתיד, אלא לתפוס את הרגע, לנצל אותו ולהתקרב לבורא.

קרבן התודה – זום in חיובי

קרבן נוסף המוזכר בפרשתנו, הוא "קרבן תודה" (ז, יב-טו). תכלית הקורבן – כשמו, הודאה להשם על ישועה שהביא למביא הקרבן. התלמוד במסכת ברכות (נד ע"ב) כותב: "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".

ידועים דברי חכמים (ויקרא רבה ט, "שוחר טוב" נו, ובעוד מקומות), שלעתיד לבוא, כל הקרבנות יהיו בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. וכן, כל התפילות יהיו בטלות, ותפילת ההודאה אינה בטילה.

לכאורה, מה שייכת הודאה לעתיד לבוא? הלא התודה באה על הצלה ממחלה, מסכנה וכדומה, והרי לעתיד לבוא לא יהיה חולי, לא יהיו מלחמות, לא אסונות ולא שאר פגעי הזמן, ואם כן, הלא מעצמו יתבטל ענין ההודאה… על מה יהיה להודות?

בספר "אור חדש" (עמוד תרז) מבואר כך: אכן, ההודאה על ההווה לא תהיה בימים ההם, אולם עיקר ההודאה יהיה על העבר. כאשר יתגלה כבוד השם בגאולה העתידה, יתבררו כל סודות הנהגתו של הבורא שהיו בעולם הזה. מה שנדמה היה לאדם כייסורים, יתגלה כטוב, שהכול נעשה לטובת האדם. הוא יידע אז, שמה שבשעתו נראה לו כהפסד וכצרה, הוא כתוצאה מקוצר ראייתו והגבלת שכלו. כשאדם יראה לפתע את התמונה בשלימותה, הוא יודה לבורא וישלים את חובות ההודאה על כל צרה וצרה ועל כל אנחה ואנחה שפקדו אותו בעבר.

זו הכוונה שלעתיד לבוא קרבן תודה לא יתבטל, משום שרק לעתיד לבוא יהיו לאדם עיניים נכונות ומבט נכון על כל מה שעבר עליו במשך חייו, והוא יבין שכל משעולי ומבוכי חייו הובילו אותו אל ייעודו, להנאתו ולטובתו.

קרבן התמיד וקרבן התודה שלובים זה בזה. כאשר אדם חי עם תחושת הודאה והודיה, יש לו לגיטימציה וחשק להמשיך ולהתקדם בלי הפסקה.

הבה נקריב מידי יום קרבן תמיד, על ידי כך שנקפיד ללכת לישון אנשים טובים יותר מאשר איך שקמנו בבוקר, ונקום אנשים טובים יותר מאשר איך שהלכנו לישון, ונזכור להודות לבורא על כל הטוב אשר הוא גומל אותנו בכל רגע נתון.

התורה מלמדת אותנו כיצד לחיות נכון ואיך להתמודד עם תהפוכות החיים. טוב להודות לה'. לא בצנעה וביחידות אלא מתוך שיתוף של כמה שיותר אנשים ופרסום.

רבנו בחיי, בעל ״חובת הלבבות״ אומר: שלא ניתן להגיע לאהבת ה׳ אם לא מעריכים בצורה עמוקה ונלהבת את כל מה שטוב בחיים. והאמת שיכולת ההערכה איננה משימה קלה…

אנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו, אבל כאן יש סיכון  אנו יכולים בטעות להתרכז רק במה שאין לנו. זה מאוד מדכא לחשוב למה לחברים יש ולי אין? למה הם מצליחים ואני לא? זה לא פייר! באיזה עולם נוראי וחסר צדק אני חי?!… איך ניתן בכלל לחשוב על ״הכרת הטוב" לה' אם לא ניתן על ליבנו שטוב לנו? על מה נדע להכיר טובה?! על מה נאמר ״מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה״?!

עלינו לשנות את כיוון המחשבה והכרת הטוב בתוכנו את דרך החשיבה ולהבין שהקב״ה חפץ אך ורק בטובתנו באמת אבסולוטית גם אם עיני הבשר שלנו רואים את ההיפך הגמור. כי אין רעה יוצאת ממנו וכל מה שעושה הבורא לטובה הוא עושה.

הכרת הטוב היא תכונה בסיסית באמונה. לדעת לומר תודה ולפרסם את הטובה ברבים כפי שאנו רואים בקרבן תודה. דווקא בתקופה זו של צמצום וההסתרה שיש בה אי וודאות ולחץ מתמיד, נחפש בנרות. בחורים ובסדקים היכן טוב ומהי התועלת היוצאת לפרט ולכלל מכל המסע הנוכחי.

אסור לנו לתת לפרטים החסרים לשבש את יכולת הראיה הנקייה שיש בנו ולפגום בטוב הקיים סביבנו בכל עת ובכל שעה, ההיפך הוא הנכון, נמשיך ביתר שאת בהתבוננות החיובית ונזכור שאין להתכחש לצד הפחות טוב, אלא לשנות את הפרשנות והנרטיב השלילי הנפוץ בנו.

שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: