נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת ויגש

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת ויגש תש"פ

הזמנה לבכי – דמעות של אהבה

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

המפגש המחודש בין יוסף לאחיו ולאביו מלווה בבכי רב. מהו הבכי? מדוע הוא שמלווה את המפגש המטלטל הזה. ננסה להטות אוזננו ולשמוע:

הטלטלה האדירה שבין יוסף לאחיו מתוארת בפרשתנו באמצעות בכי. אין עוד פרשה בתורה, ואולי אף בכל התנ"ך, שמופיע בה עניין הבכי פעמים כה רבות כמו בפרשתנו. כבר בפרשה הקודמת, פרשת מקץ, כאשר יוסף שומע את האחים מרגישים אשמה על מה שעשו לו, הוא פורש הצידה ובוכה. גם כאשר הוא רואה לראשונה את בנימין הוא הולך לחדר ובוכה.

בפרשתנו הבכי מתגבר ומתעצם. לאחר נאומו של יהודה, יוסף מתוודע לאחיו מתוך בכי:

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" בראשית מה' א'-ב'

 

אז מדוע לא יכול היה יוסף להתאפק עוד?

יוסף, המשביר והמשפיע… המשנה למלך, נשא קולו ובכה כשעוצמת הרשמים שאחזו בו הלמה בו ולא יכלה להתיישב בכליו והוא לא יכול היה להתאפק עוד ולאחוז בקרבו את הסוד והרז שהעלים מאחיו. הוא רצה להשפיע אליהם זריחה ואור ואולם הוא נמנע עד כה כדי ליצור מהם אוזן קשבת, כלי לקלוט ומסוגלות להתחבר עם המצב באופן ממשי וקונקרטי.

 

החוסן הנפשי של האדם מתבטא בין היתר ביכולת לשלוט בבכי ובאיפוק

לו היינו יודעים איפוק מהו ומהו משמעותו האמיתית של הרסן, כי אז היו נמנעות ממנו תקלות ושיבושים בלתי נעימים של פליטות פה בוהות ושל התפרצויות זעם מסוכנות חסרות שליטה המדרדרות ומערערות את יחסינו הזורמים בחיי החברה בה אנו מעורים…
מי מאתנו העלה אי פעם העלה על דעתו  כי שרש המונח "איפוק" והמילה "אפיק" בו קולחים המים
יוסף ירש מידה עילאית זו של איפוק והבלגה מאימו שכבשה את כאבה העצור שעה שלבן מסר ללאה ביתו הבכירה את תשורות ההוקרה שהגיעו אל רחל מיעקב, והיא לא פצתה פה, חלילה, לא לפגוע ברגישותה של אחותה…
רחל היא זו שמסרה את הסימנים מרצונה החופשי וכשבקשה מלאה את הדודאים שהביא לה ראובן בעת קציר החיטים, מחתה לאה ותבעה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"?!
מי לקח ממי את האיש? ורחל נאלמה דום כמו אותה רחלה – כיבשה, כשגוזזים ממנה את צימרה.

אין זו רפיסות של רוח! זוהי עוצמה נפשית וחוסן אישי ומעלה עילאית זו דבקה ביוסף…

כשגילה את אחיו בעידן היותו המשנה למלך, הוא לא התרברב לפניהם, אך הוא התאפק ונדם והעלים מהם את סודו והוא עשה זאת משום שהוא היווה דמות מחנכת דגולה… משפיע מושבע. הכיצד? לו היה מתוודע אליהם מיד עם היווכחותו במציאותם, היו אז רגשות אימה גדולה וחרדה איומה נופלים עליהם מפניו והיו חוששים מפני יראת הנקם וחרטתם לא הייתה אז  אולי כנה ותמה ושלימה. המוטיב שלהם היה, אולי, מונע בשל פחדים וחרדות מפני העונש וביחוד בשל היותו בעל מעמד רם והאפשרויות הנרחבות שעמדו לפניו היו מאיימות עליהם מאוד.

הוא ביקש לבחון את עמדתם בהשיבו אותם לאותה סיטואציה אליה הושלך הוא וליטול מהם את בנימין והתגובה שלהם תוכיח. וכשיהודה אתגר אותו ברגשות אשם שהאב הזקן כבר איבד בן כי חיה רעה אכלתהו ועתה הוא, חלילה, ירד שאולה אם יילקח ממנו הבן האחר.
ואולם, יוסף לא הצביע כלפיו אצבע מאשימה וקורא בזעם חותך כי האחים המה שהביאו ליגון ולעצב הנכאה של האב ולא החיה הרעה, אך יוסף הוסיף להתאפק ונדם.
לו היו נוהגים כך ומגלים חוסן של איפוק ביחס לזולת ונמנעים מהטחת קיתונות של מוסר ישיר וחד בהאשמות בדבר עובדות חותכות של עיוות וקלון – לא היו אז מפסידים את אמונם.

דווקא האזנה סובלנית וסבלנית אל רחשי הלב כפי שעשה יהודה שהקריב ליבו ודעתו על יוסף, והפעיל חשיבה חיובית ושינוי אסטרטגיה כלפיו, במחשבות טובות ופתיחת הלב להקשבה והתקרבות. עשויה לעורר את הזולת לפתיחת הלב והמסת החומות.

מה משמעותם של דמעות ומה משמעותו של בכי. הגמרא במסכת מסכת ברכות מציינת את הדמעות

והבכי כשוברים את כל המחיצות: "אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו" גם בזמן

שתפילה אינה מתקבלת דמעות יכולות לפרוץ את כל המחסומים. בעוד התפילה יכולה לעיתים להגיע

ללא כוונה וללא עבודת הלב הרי שהדמעות שמגיעות ממעמקי הנפש פורצות גם שערים של מעלה.

 

בכוחו של הבכי להסביר לאדם עצמו את עוצמת השפעת הדברים עליו. לעיתים רק הדמעות, שאין בהם חיתוך מילים, שאינן מוגדרות ומסוימות אלא פרץ של הלב החוצה יכולות לבקוע את המחיצות הפנימיות והחיצוניות.

כך גם אצל יוסף. על פי פשט הפסוקים הוא מתנכר אליהם כאשר הם באים אליו, איננו יודעים את

סיבותיו והתורה לא מפרטת את מחשבותיו אבל הבכי הולך וגובר, המחיצות הולכות ונסדקות על ידי

הדמעות, התורה מציינת פעם אחר פעם את בכיו המתגבר של יוסף, בעוד האחים אינם יודעים שהוא

יוסף ועל כן אין להם סיבה לבכות, יוסף עצמו שובר אט אט את המחיצות עד שהוא מתגלה אליהם.

לעומת זאת במפגש עם אביו יעקב הוא אינו נזקק כלל לבכי ולהסרת המחיצות. שניהם היו חבוקים זה

בלב זה ללא פירוד כלל .

 

לדעת להתקרב – אומנות ההקרבה

יהודה ניגש אל יוסף מתוך בחירה. הוא מתקרב אל יוסף ויותר מכך, הוא מתקרב אל עצמו, לא מסתיר, לא חושש, לא משקר ולא מייפה.

פרשת ויגש מלמדת שיעור חשוב על התקרבות, בעיקר במצבים של ריב או מתח. איך אנחנו מצליחים להתקרב גם כשיש בנו מצוקה ומרגישים חלשים או נחותים. איך מצליחים ליצור התקרבות אמיתית מתוך שחרור כל ההגנות, ללא ההתקפות, בלי להוכיח שאנו חזקים או צודקים. התקרבות עם האמת שבתוכנו. עם החולשות והשגיאות, עם הכאבים והפחדים.

יהודה מלמד אותנו שכאשר מבקשים קירבה, כדאי להתחיל אותה עם עצמנו תחילה. להגיד מי אנחנו באמת. מה היא בקשתנו האמיתית, מה חשוב לנו, ולמה אנחנו מוכנים ומסוגלים.

התקרבות כזו אישית משחררת אותנו ממתחים, מסגירות ורגישות. ומאפשרת התקרבות לאני העצמי לחשוב ברוגע ובבהירות ולהשיג שקט ומנוחה.

התקרבות כזו לעצמי מאפשרת התקרבות לזולת. אין האשמות ודחיות ופחד מפגיעות. רק לפתוח את הלב ולאפשר דיבור במילים רכות ונוגעות שפותחות את הלב, בדמעות חמות ומשחררות המאפשרות להקשיב אל נבכי הנשמה והלב.

יהודה בחר את מילותיו בקפידה. מעניין מה חשב שיקרה בעקבות הדברים שלו. האם הוא חשב שהשליט הקשוח יתרכך? האם הוא חשב שהוא יקשיב לו? האם הוא חשב שישנה את דעתו? אני מניחה שהוא לא ציפה לתגובה שקרתה:

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה

השליט הגדול, הכל יכול, ששולט בכל, פורץ בבכי. בכי שמתברר כבכיו של האח האובד, האח שנעלם, שנמכר, שאבדו עקבותיו.

בכי של קירבה שכבר נשכחה. בכי של הקלה, שחרור, שמחה.

 

תמיד אפשר לבקש את הקירבה. גם אחרי שנים של השפלות הדדיות, מלחמות כוח ושנאה, גם אחרי ריחוק ממושך ושתיקה ארוכה אפשר ליצור מציאות חדשה. מציאות של סליחה, חמלה, נתינה ואהבה. מציאות המשנה את גורל המשפחה ואת גורלו של עם ישראל.

הבכי של יוסף לא היה בכי של ריחוק, אלא דווקא בכי של רצון לשוב ולהתקרב. יוסף הכיר בפער העצום שנוצר בינו לבין אחיו, ורצה לגשר מעל הפער הזה, ולהשלים עם אחיו – להתפייס עם העבר, ולבנות מערכת יחסים טובה יותר בעתיד. בכיו של יוסף הפך אותו לנגיש יותר עבור האחים. במקום שליט קשוח ומרוחק, הפך יוסף לאח רגיש החפץ בקרבתם של אחיו. יוסף השתוקק לחדש את הקשר עם האחים, ודמעותיו היו ביטוי בולט לתשוקה זו. זה קרה כאשר יהודה מכין את הלב להתרחשות הדרמטית הזו.

 

"היום נעשה משהו בלתי נשכח

שישאיר זיכרון של שמחה מבורך

נכון, לא תמיד אני מראה אהבה

אבל היום אני מבקש את הקירבה

היום" (א. בנאי)

 שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
%d בלוגרים אהבו את זה: