נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת חיי שרה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

נשימה לנשמהעוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת חיי שרה תש"פ

ויהיו חיי שרה – לחיות כל יום מחדש

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

פרשתנו פותחת בתיאור פטירתה של שרה אימנו וקבורתה בקריית ארבע. מעבר להשתדלותו של אברהם אבינו בהבאתה לקבורה  אף נכונותו לשלם על כך ממון רב, התורה מתארת את תגובתו הרגשית על פטירת אשתו: "…וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כג' ב')

הכתוב אינו מגלה את תוכן ההספד, אבל במדרש תנחומא חיי שרה הביאו חז"ל את משלי ל'א כדברי ההספד על שרה, וצירפו הסבר לדברים:

"אֵשֶׁת חַיִל, עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי יב' ד') זה אברהם שהיה מקונן על שרה מה כתיב למעלה מן הענין ותמת שרה וגו' התחיל אברהם לבכות עליה ולומר:

"אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ" (שם:לא). אימתי? בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ" שנאמר: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ".  "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים" בין יצחק לישמעאל, שאמרה: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר" "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה", ועוד "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ". "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה" אימתי? "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". "זָמֲמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ" זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה".

"התמודדות עם אבדן ושכול"

"אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, יש חוויות של אובדן בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר."

פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. שרה מסתלקת מן העולם בגיל 127 שנים, ונקברת במערת המכפלה. בפרשתנו מסופר"…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה"

אברהם מהיכן הגיע? וכי הוא אינו לידה בשעת מיתתה?

רש"י במקום מבאר, "ויבא אברהם – מבאר שבע", ומנין לרש"י זאת?

התשובה פשוטה, הן פרשת העקידה הסתיימה במילים "… וישב אברהם בבאר שבע" (שם כב' יט'),

לשיטת רש"י האירועים היו סמוכים

"ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה"

הכול מבואר, פרשת העקדה מסתיימת בבאר שבע, שם נמצא אברהם, שרה מתה לאחר העקידה, ועל כן אברהם מגיע מבאר שבע. אך השאלה המתבקשת היא – מדוע אברהם לא נמצא עם אשתו שרה? ואם הוא בדרכו חזרה מן העקידה מירושלים לבאר שבע, הרי חברון בדרך, מדוע אברהם אינו עובר דרך חברון עד כדי ששרה שומעת על מעשה העקדה ממישהו אחר.

תמיהה זו העלה הרמב"ן, ומבאר באופן שונה את העניין

"והנראה בעקידה שהייתה הצוואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר… ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע, להורות שנתעכב שם וישב שם שנים. ואם כן לא מתה שרה באותו זמן, כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון…אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלישתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת".

דהיינו, בעת פרשת העקידה אברהם ושרה חיים בבאר שבע, החידוש בדברי הרמב"ן הוא, שאין הוא מקבל את דברי המדרש, וסובר שמיתתה של שרה לא הייתה באותו הזמן, וכנראה מדובר בזמן מרובה, כשעברו לגור בחברון.

 מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חווית האובדן הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, אובדן קרוב משפחה, היא תחושת אובדן של חלק מהקיום כאדם.

אם כך מה משמעות הכתוב שאברהם בא לספוד לשרה ולבכותה הלוא אברהם חי עם שרה בחברון בעת מיתתה, ומהיכן עליו לבוא?

שתי אפשרויות מביא הרמב"ן לעניין זה: האחת,

"ולפי דעתי כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה, והנה שרה מתה באהל אשר לה, ונכנס אברהם באהל עם אחזת מרעיו לספוד אותה".

להסבר זה, הכוונה שאברהם הגיע לאוהל שרה, אך אין הכוונה שהגיע ממקום אחר.

דרך נוספת מעלה הרמב"ן

"או שיהיה לשון "ויבא" לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה,…"

לפירוש זה 'לבוא' אין הכוונה – להגיע ממקום אחר, אלא לשון זירוז.

הכתוב מציין שתחילה אברהם ספד לשרה ורק לאחר מכן בכה "לספוד לשרה ולבכותה", מה שהוא עניין הפוך מטבעו של עולם. בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כז' ע"ב מובא כך:

"שלושה ימים לבכי ושבעה להספד"

לשאלה זו השיב בעל הספר הכתב והקבלה

"אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא סיפור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים וכעניין ההספד" (בראשית כ"ג ב').

כלומר: הבכי על שרה אינו על צער אפיסת החיים, שהרי צדיקים במיתתם קרויים חיים, ביחס לצדיק הבכי הוא להורות הנשארים (החיים) על גודל האבדן, לפיכך הבכי קדם.

בפסוקים לא מוזכרת כלל השותפות של יצחק באבלות על מות אמו. לא בכי, לא מספד, לא קבורה ולא אבלות. למותה של שרה השפעה עצומה על יצחק עם כל זה שאין מפרש הכתוב את אבלותו, מתברר שזו נמשכה כמה שנים, ורק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו שרה, יש לו נחמה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה… וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כ"ג י"ט).

אמנם רבקה היא שממלאת את החלל שנפער ביצחק עם מותה של אמו שרה, אבל מצינו מדרש המתאר היכן היה יצחק בעת ההיא. בסוף הפרשה כתוב:

”וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב" (בראשית כד' סב').

מהי באר לחי רואי, זהו המקום שבו נגלה מלאך ה' להגר והבטיח לה שתלד את ישמעאל. מסביר המדרש: אחרי מות שרה אמו, הלך יצחק להביא את הגר אשת אביו בחזרה הביתה.

יתר על כן, מיד אח"כ אומרת לנו התורה:

”וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה" (בראשית כה' א').

ועל פי המדרש, קטורה איננה אישה חדשה, אלא היא הגר השבה לביתה. יצחק פועל להשיב את אשת אביו ואת אחיו ישמעאל הביתה.

בכדי לצמוח ממשבר חייבים להתאחד, להתמודד יחד ולחזור אל שגרת החיים המוכרת

בהקדמה לספר "העמק דבר" – פירושו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מסביר הנצי"ב מדוע נקרא ספר בראשית – ספר הישר:

"וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום…וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו…"

 אובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן.

הפסק הזמן מסייע לאבל לעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו.

 בפרשת השבוע אנו למדים על דרך האבות בהתמודדות עם אבדן.

עיקרון הקמ"ץ

קירבה – לבוא, לבכות ולספוד

מידיות – מיד להתחיל לטפל – קבורת שרה וחזרה לבית

צפייה להחלמה – מסר או פעולה המבטאים הכרה בכאב ורצון לשוב אל השגרה – לצמוח מהמשבר

אברהם משיב את שרה

יצחק לוקח אשה

ישמעאל שב לבית אביו ולדרך הישר

אברהם זוכה לראות בבניו המתאחדים ונפטר בשיבה טובה

 

הרד"ק מבאר על הפסוק "ויקברו יצחק וישמעאל בניו. כי היו גדולים ונכבדים מהשאר והיו אהובים לו לפיכך התעסקו בו, רמב"ן וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל':  מה זה בכל… שעשה ישמעאל תשובה בימיו". "היה צדיק בעל תשובה וסיפר בו כדרך הצדיקים"

 "מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור"
אמיר דדון – אלדד ציטרין

 שנזכה לבחור בטוב ולצמוח מכל אתגר

שבת שלום ומבורכת

 


הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף

אולי יעניין אותך גם

השארת תגובה

הצטרפו לרשימת התפוצה של מגזין קנייטש

הדילים הכי חמים | קבוצות הרכישה המשתלמות ביותר | הטבות יחודיות למצטרפים

כוח הקנייה החזק בציבור החרדי - מעל 15,000 דיוורים ישירים​

רוצה לפרסם בקנייטש?

או שיש לך כתבה מעניינת, זה בדיוק בשבילך. 

עקבו אחרינו
גלילה לראש העמוד
%d בלוגרים אהבו את זה: